על אבל ותקווה ועל פריחה לבנה

על אבל ותקווה ועל פריחה לבנה (הגדל)

צמח חודש אב - זוּטָה לְבָנָה   Micromeria fruticosa

משפחת השפתניים - Lamiaceae

ערבית:  عشب الشاي עִשְּׂבֶּה אֶ-שַּׁיי, זַעְתָר אֶ-שַּׁיי

 

"בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים" (שיר השירים ח י"ד) במילים

אלו מסתיימת פרשת החיזור והאהבה הנפרשת בשיר השירים, עלילה הכוללת עושר

חילופי מחמאות בינו לבינה, מתובלים בשפע תיאורים של נופי ארץ ישראל. המגילה

מסתיימת בפרידה, בה שולחת הרעיה את הדוד האהוב אל עבר הרי הארץ,

העשירים בצמחי בושם וכך נותר ביניהם קשר ייחודי של זיכרון עטוי בריח צמחים. 

 

זוטה

    זוטה לבנה. צילום: נוגן צברי

הזוטה הלבנה היא מאותם צמחי הבשמים שבהרים, ושמה מעיד על גודל פרחיה

הזעירים; זוּטָא בארמית - קטן, כגודלם של פרחי הזוטה הלבנים, ומכאן שמה - זוּטָה לְבָנָה.  

 

זוטה לבנה כוללת                                                                
                                                                    פרח של זוטה לבנה. צילום: נוגן צברי

 

הזוטה, בן-שיח בעל ריח נעים ומשובב נפש, טעמו עדין ומיוחד והוא אף מעניק סגולות

רפואיות לכל מי שלוגם ממנו תה טעים. הצמח עולה לגובה של 80-70 ס"מ,

הוא רב-שנתי וענפיו הוותיקים הופכים להיות מעוצים. צורת עליו כעין מעוין קטן,

הם נגדיים ומכוסים בשכבת שיער עדינה, המעניקה לצמח גוון לבנבן. הצמח ירוק

כל ימות השנה וגודל העלים קטֵן מעט לקראת ימות החום. הפריחה באביב (מרץ)

ועד החורף (דצמבר), דרך חודשי היובש והחום. הכותרת דו שפתנית בגודל של כ-10 מ"מ,

כיאה למשפחת השפתניים, צבעה לבן ומתובל במעט כתמי סגול המופיע אף בצבעם של האבקנים.

 

הזוטה הוא צמח סלעים נפוץ באזורים רבים בארץ ובחלק המזרחי של ארצות הים- התיכון.

בישראל קיימים שלושה סוגי זוטה (מוערקת, צפופה ולבנה). הזוטה מצטיינת בסגולה רפואית

להקלת כאב בטן, שיעול, הצטננות; לחיזוק הגוף, הורדת לחץ דם,ריפוי מחלות לב,

ניקוי הגוף אחרי לידה; ריפוי פצעים, דלקות עיניים, כוויות; הפגת ריח רע מהפה,

כצמח מעורר למניעת הירדמות ועוד.

 

האם הזוטה הנפוצה (כיום), על תכונותיה וריחה המיוחדים, היתה מוכרת גם לאבותינו?

האם היא נכללה בין הצמחים אותם לקטו לשימושם המגוון בגבעות?

אפרים הראובני, אביו של נגה, מייסד נאות קדומים, הלך בעקבות חז"ל ובעקבות הערבית,

בה מוכרת סדרת צמחים המכונים 'אזוב' (זעתר) ולידו שם לוואי, כגון אזוב רומי, אזוב מדברי,

אזוב יון, ואזוב כוחלי. לסדרה זו הוסיף הראובני אזוב נוסף - "אזוב בית דיקלי", המוזכר בספרי זוטא,

'פרשת פרה' ב'גניזת פירקוביץ' שבלנינגרד. הראובני חיפש בטבע סוג של אזוב המזכיר במראהו את

היתמרות עץ התמר (דקל) וזיהה זאת בזוטה:"צורה מיוחדת לו בגדול ענפיו, שהם עולים ומתמרים

ומזדקפים ועולים בשיח... שלא כדרך שאר האזובים.... וכנוהו בשם "בית דקלי",

כי הענפים "הדקליים" האלה נמצאים בשיח"[1] בערבית מכונה הזוטה 'זַעְתָר א-שַיי' (אזוב התה).

זוטה

מראה כללי של הזוטה. צילום נוגן צברי

 

חודש אב הוא חודש של הפכים; ביום התשיעי שלו, "תשעה באב", אנו כואבים את

אחד העצובים בתולדות ישראל  - יום אבל על חורבן בית המקדש הראשון והשני.

כשבוע לאחריו פורץ ליום אחד ט"ו באב, יום של תקווה, של אהבה וסמל להתגברות

על בעיות. אפרים וחנה הראובני שאבו תקווה דווקא מן המכשלות וראו בהם אות

לתיקון, כפי שלדעתם חז"ל תפשו: לדוגמא, טענו כי לא בכדי מחוברת פרשת

"קברות התאווה", פרשה עוצמתית הפורטת את תלונות בני ישראל במדבר פארן על

ההליכה במדבר, על האוכל ובכלל... לפרשת "בהעלותך", העוסקת בתפקידו של

הכהן להעלות אור בנרות המנורה באוהל-מועד מידי יום, פעולה המסמלת אור ויציבות.

בקורותיהם האישיים המסובכים ניחם הראובני את חנה, אשתו, והסביר לה כי בתנ"ך,

מיד אחרי ספר איוב  - ספר היסורים והמכאובים, ממוקמת מגילת שיר השירים,

המפיחה חיוניות, אהבה ותקווה. אולי בכך טמון הצרוף הייחודי של חודש אב;

יום זיכרון לחורבן הצמוד ליום של אהבה ותקווה בהפרש של שבוע בלבד!

אנו יכולים להקשיב לפעימות אלה ולהתנחם כי זמנים קשים יביאו בעקבותיהם

גם נחמה ושקט ... ואולי הפרחים הלבנים המתמרים מגבעולי הזוטה,

רומזים בלובנם את התפילה המתבקשת -  לוּ יהי! כפי שכתבה נעמי שמר בשירה:

 

אם פתאום יזרח מאופל 
על ראשנו אור כוכב 
כל שנבקש לו יהי
אז תן שלווה ותן גם כוח 
לכל אלה שנאהב 
כל שנבקש לו יהי.

חודש של טוב



[1] הראובני א, "אזוב בית דיקלי באזובי הארץ ואמוותא דדיקלא", קול-תורה תשי"א שנה ה' כ"ב, עמוד כריכה.

 

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד