איזהו רגיש, המצהיר את פרחיו רק בשעות שלאחר הצהריים?

 

צמח חודש שבט - צַהֲרוֹן מָצוּי Gynandriris sisyrinchium  בערבית: סַאוְוסַאן עַדי سوسن عادي  משפחת האיריסיים Iridaceae

 

עַרְפִלִּים דַּקִּים, שְׁקוּפִים.

אִילָנוׂת רְחוּצִים, זְקוּפִים, צוׂעֲדים לָחֹג,

בְּצִדֵּי הַדְּרָכִים;

הַשָֹּדֶה פְּקוּחַ-פְּרָחִים

מַבִּיט לַשָּׁמַיִם

כָּל הַיּוׂם.  (מתוך: בשבט/ זאב)

 

המשורר זאב[1] כינה את מראה השדות, המוריקים והפורחים בעונה זו, בצרוף: "שָֹדֶה פְּקוּחַ-פְּרָחִים". אט אט מצטרפים להם בזה אחר זה שלל צבעים, צורות וריחות של פרחי בר לסימפוניה נהדרת של "אלף גון וצבע".[2] חז"ל ראו כל עשב כבעל ערך, הזוכה להשגחה עליונה: "אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל" (בראשית רבה י')

חודש שבט, היא עת שפע של צמחים; האדמה רוותה מי גשמים, הזרעים, הבצלים והפקעות נעורו למחזור חיים חדש, מלא כוח ועזוז. לא בכדי נקשר חודש שבט במסורת העברית גם לחגם של האילנות בט"ו בשבט, ואתם כל הטבע הסובב. בתאריך סמלי זה, בשנת תרפ"ד (1924), נולד נׂגהּ הראובני, מייסד נאות קדומים.[3]  

הוריו, אפרים וחנה הראובני, מאנשי העלייה השנייה, שהפיחה רוח לאומית וחלוצית ייחודית, ראו בקשר ובהכרות אינטימית עם צמחי הארץ דרך נכונה לקראת חיבור נכון אל ארץ האבות. לגרסתם, האהבה אל צמחי הארץ היתה נחלתם של אבותינו, אשר פרט להיותם חקלאים, השכילו גם לראות ייחוד בכל צמח וצמח, ואף ידעו לגזור מתכונותיו סמל ומשל לחיי העם והאדם. בין כתביהם ומילותיהם הרבים על צמחי הארץ, הם הדגישו גם את עונת הפריחה הבולטת ביתר שאת בחודש שבט: "אנו רואים אפוא כמה מעניינת היא שאלת ראשית הפריחה ועונתה בכלל, וכמה היא עלולה לקרוא את האיש אל הצמח ולקרבו אל סביבתו ואל עונתו ואל דברי חליפות עונות השנה ולתקופותיה ולחודשיה. אשר יראה האיש  את התקופה, את החודש ואת היום לא רק על-פי פתק הלוח אשר יקרא באותיות שחור על גבי לבן והנקרע ונזרק יום יום, כי אם בקשר עם פרחי הצמחים וחליפותיהם וגוניהם וריחיהם וצורותיהם ותנועותיהם- בהתעוררם למעלה פריחה, ובעוררם גם את האדם לחיי פריחה.... ובמוצאו  את הצמח והנהו פורח, אינו פוגש אותו באופן רגיל, כבשאר ימות השנה, כי אם בדגש פנימי עמוק, החוזר כן מדי שנה בשנתו. כן היו אבותינו עושים, כן יעשו בניהם ובנותיהם לפרחי הארץ".[4]

בדרך הסתכלות ייחודית זו, חקרו הראובנים רבים מצמחי הארץ, תוך ניסיון לזהות את שמם העברי מן המקורות. במידה והצמח לא נמצא בכתבים יהודיים, ניסו להעניק לו שם עברי מתאים. אחד הצמחים שזכה לשם מפיהם של הראובנים היה צַהֲרוֹן מָצוּי, אלא שהראובנים כינו אותו במקור: "איריס שלאחרי הצהריים". כך תיארו את שמו באחד מן המאמרים שכתבו בשנת 1931 (תרצ"א) למען מורים לטבע: "מעניין לפעמים להתבונן גם לעונותיהם של העיקרים (שורשים, בפי חז"ל) המתקיימים באדמה, כגון לעיקרי "האיריס שלאחרי הצהריים", קראתי כך לצמח  Gynandriris sisyrinchium, שפרחיו נפתחים אחר הצהריים ונסגרים לפנות ערב".

לא נחקר עדיין מה גורם לצהרון לפרוח דווקא בצהריים; יתכנו מספר גורמים כגון, שינוי בעוצמת האור או שינוי בהרכב אורכי הגל של האור לאורך היום, ואולי שינויים בטמפרטורה. יתכן אף שילוב של כמה גורמים יחד. רק בהגיע הצהריים, הופך מצמח נחבא, לצמח בולט בעל פרחים בגוון כחול-סגול עז, שאין להתעלם ממנו.[1]

 

 

צהרון בתהליך פתיחה בשעות הצהריים. באדיבות אוסף צילומי רועי קן - תור

 

 

הצהרון, גיאופיט רב-שנתי נפוץ, הפורח בחורף (מינואר במדבר עד מאי בחרמון). לצהרון פקעת עטופה בקליפות (בדומה לבצל), ממנה פורצים 3-2 עלים סרגליים ארוכים, דמויי מרזב, שלעיתים מתעקלים. מן המרכז יוצא גבעול מסועף עם מספר פרחים בודדים, מאורכים כדי 4-3 ס"מ. סדר הפריחה הוא מלמעלה כלפי מטה, כאשר כל פרח פורח משך יום אחד, ומפנה את מקומו לפרח אחר ביום שלאחריו. 

הפרח דו מיני, בו עלה העטיף החיצוני ארוך, בולט ומופשל החוצה. במרכזו בולט כתם בהיר ובנוסף, פס צהוב היורד כלפי מטה; אלה סימנים בולטים, המובילים את החרקים אל האבקנים עתירי החלבון. העלי, בנוי 3 אונות המתאחדות עם עלי עטיף פנימיים, למעין צינור המחביא בתוכו אבקן. הפרי הלקט, קרומיו שקופים, ולכן ניתן לראות את הזרעים המרובים בעדו.

 

 

צהרון בתקריב - מבט על . באדיבות אוסף צילומי רועי קן - תור

 

הצהרון המצוי נפוץ בחבל הים תיכוני, מן הגליל ועד צפון הנגב. תפוצתו העולמית משתרעת בארצות הים התיכון ובמערב אסיה. בסוג צהרון מוכרים בארץ 2 מינים; צהרון מצוי וצהרון קטן, האופייני לחולות מיוצבים בצפון הנגב.

 

'מושבה' של צהרונים בתהליך פתיחת הפרח. באדיבות אוסף צילומי רועי קן - תור

כל צמח מביא עמו 'סיפור חיים' מרתק הן באורח חייו הייחודי, והן בדרך בה נכנס בשמו המוכר אל מגדיר הצמחים הארץ ישראלי. תולדות הענקת שם לצמח בארץ פותחים צוהר לסיפורם של אנשים מיוחדים שהקדישו את חייהם לצמחי הארץ, מתוך מטרה לקרב את הצמחים ללב כל אחד מאתנו. את שמו הראשון "האיריס שלאחרי הצהריים", קבל הַצַּהֲרוֹן, כאמור, מאפרים וחנה הראובני, לימים, השתנה ל- צַהֲרוֹן מָצוּי. לפני חודש הלך מאתנו פרופ' אבינעם דנין, חוקר ומחנך ייחודי בתחום ידע צמחי הארץ. דנין שרת בהיותו חייל צעיר ביחידת "חינוך שדה" של חיל-החינוך בצה"ל, או כפי שכונו בחביבות - 'סמלי העשבים'. את היחידה הקים נגה הראובני, על בסיס תורת הוריו. יחידה זו שקדה ללמד ולקרב כל חייל בצה"ל לאהבת צמחי-הארץ ולהכרות קרובה עמם ועם ההקשרים שלהם למקורות ישראל. נגה ואבינעם השאירו אחרי לכתם ידע ייחודי ובעיקר חינוך לאהבת הסביבה.

יהי זכרם, ובעיקר מורשתם ברוכים והלוואי ויהיו מנת חלקם של כל אחד מאתנו - אמן!

חודש טוב ופורח!

 

בוטניקה בהליכה - ד"ר שרהל'ה אורן - 29.1.16

מסקרן אתכם לדעת קצת יותר על חיי הצמחים?

בואו 'ללקט פטנטים' מרתקים של הישרדות במגוון בתי גידול שונים, להכיר על שיתוף פעולה מופלא בין בעלי-חיים וצמחים,

וליקנוח גם על שירה ופרחים. כשביד כוס תה צמחים מתוק ומהביל, הצטרפו לסיור בנופים מיוחדים ותגלו עולם מלא יופי וחכמה.

לפרטים נוספים לחצו - http://www.n-k.org.il/?CategoryID=435&ArticleID=877

 

 

 


[1] זאב - אהרן זאבוינטראוב1968-1900) )משוררוסופרעברי.

[2]מתוך שירה של נ.שמר - ולס להגנת הצומח

[3]נגה הראובני - 2007-1924

[4] הראובני א וח, "לחקירת עונות הצמחים בארץ- ישראל", מתוך: הגליונותללמודי הטבע בבתי הספר העממיים י"ב, ירושלים (תרצ"א), עמ' ב-כ"א.

[5]אמנם אורכי הגל של האור נשארים קבועים, אך הדרך שהם עוברים משתנה בהתאם לזוית השמש, המשתנה לאורך היום. התייעצות עם בשמת סגל - אוצרת הגן האקולוגי-בוטני בטכניון.

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד