הזהרו בצמחים קטנים... שמהם תצא תועלת

צמח חודש אֱלוּל - לְשִׁישִׁית הַצַּבָּעִים - Chrozophora tinctoria, משפחת החלבלוביים - Euphorbiaceae, בערבית: פקוס אל ח'מר (فقوس الخمار)
 

דע לך
שכל עשב ועשב
יש לו שירה מיוחדת משלו
  

(מתוך: שירת העשבים/ נ. שמר)
 

צנועה ומעט נחבאת היא הַלְּשִׁישִׁית, המשתרעת1  על האדמה בקיץ הֶחָרֵב. לא בוררת היא כלל תנאים, ומרוצה בחלקהּ באשר היא! מצויה כמעט בכל חלקי הארץ, הן בבר והן בשדות מעובדים ואזורי אדמה כבדה. הלשישית, אפרפרה, בשל שפע שערות כוכביות-לבנבנות, המכסות את העלים והגבעול. אלה מגינים על הצמח מפני איבוד מים בלהט הקיץ, בשל העובדה כי הם יוצרים שכבת בידוד על פני שטח הפנים.

 

לשישית בשדה בור (מעובד  לשעבר)

 

בבסיס טרף העלה' דמוי ביצה או מעוין, מצויים שני צופנים בצבע חום-צהבהב, המושכים אליהם נמלים, המסייעים, כתמורה בהאבקה. הפרחים מסודרים בתפרחת חד-מינית בחיק העלים או בקצות הענפים, אלה קטנים מאוד ואינם בולטים. בתפרחת הזכרית כמות מרובה של פרחים בהשוואה לנקבית. דבורים קטנות נמשכות אליהן.

 

 

לשישית בשלב פריחה

 

שמה של הלשישית נגזר ממאפיין בולט: הפרי שלה - הֶלְקֶט, בנוי משלוש מגורות, כשבכל אחת זרעים. מן הפרי, ששטח פניו מכוסה גבשושיות, ניתן להפיק צבע כחול, ולכן מכונה הצמח - לשישית הצבעים, כפי שנזכר בתלמוד הירושלמי: "מהו לצבוע בטובת הנייה מן מה דתני השלשושית" (ירושלמי, שביעית י"ט ע"א) בתוספתא, מוזכרת הלשישית  כ- לשישות. הרב משה ליברמן ריכז בביאורו 'תוספתא כפשוטה' את שמות הלשישית: לששית או שלשושית, והסביר כי שמה מרמז על שלוש: "שלשת התאים שבתרמילה והכוונה ל- Crozophora tinctoria שמשתמשים בה לצבע".2 

 

 

פירותיו 'המשולשים' של הלשישית

 

כיום נחשבת הלשישית כצמח רע ומזיק בשדות, אולם מוקיריו יודעים כי הוא משמש לרפואה; ריפוי פצעים, כחומר משלשל וגורם להקאה, לטיהור הדם וכנגד צהבת. כמו כן יכול לשמש כצמח מאכל לגמלים, כבשים ועיזים .

 

החוקר ברוך צ'יזיק הסביר כי כאשר פוצעים את הצמח, המוהל שלו חסר צבע, אולם במגע עם מלחי אמון, מתקבל צבע כחול, המשמש לצביעת אריגים, כחומר משמר, וכן לצביעת גבינות. בעבר, שימש צמח הלשישית כאחד הצמחים החשובים להפקת צבע, כפי שמעיד שמו הלטיני שפירושו: 'צמח הצובעים'. בערבית מכונה גם סַבַג'  صبغ, שפירושו 'הצובע'. יש מהחוקרים שזהו אותו כ'קלא אילן', צמח הצובע בכחול ושימש כזיוף לצביעה בתכלת. אולם רוב החוקרים סוברים כי קלא אילן (ניל הצבעים - ניל מכסיף), הוא האינדיגו Indigofera articulate שהגיע מאזורי מדבר קיצוני - סודני, וגדל כפרטים בודדים בבר, כנראה, כפליט תרבות בסביבות ים המלח. 3

 

שיטה קדומה בצרפת מדווחת אודות צביעת בדים בעזרת לשישית; מועכים את צמחי הלשישית, על מנת להפיק מהם מוהל, בו טובלים בדים, לאחר יממה פורשים את הבדים על זבל טרי וחם של סוסים, ומכסים את המכלול בקש או בנסורת. אדי האמוניה המגיעים מן הזבל מקבעים את הצבע הכחול בבד ומשלימים את תהליך הצביעה. ממהילת הבדים ב'מי רגליים' (שתן) מתקבל גוון ארגמן. 4

 

הלשישית היא גם מועמד טוב לשמש 'צמח מלכודת' בקרב גידולים אורגניים. צמח מלכודת, הוא צמח בר בינות גידול חקלאי, המושך אליו מזיקים, כגון כנימות, וכך ניתן לטפל בהם באופן מרוכז, ולמנוע מהם לתקוף את הגידול. 5

 

הקיץ השודף והמכלה, המבריח אותנו אל המזגנים ואל הבריכות הצוננות, מגלה גם את 'האמיצים' שביצורי הבריאה, אלה שבחרו בעונה קשה זו כעונת שיא למחזור חייהם - פריחה וחניטת פרי. אלה הרואים במטרה של המשך קיום והבאת דור חדש, משימה שגם תנאי סביבה קשים, לא יוכלו לה, כגון הלשישית.

 

חודש אלול, הידוע כחודש של סגירת מעגל אחד, לקראת פתיחת אחר, מביא אותנו גם לחשבון נפש, פרטי, קיבוצי ולאומי. אולי זה הרגע המתאים, 'להזמין' כל אחד להביט, להכיר ולהוקיר את הטבע, על העושר והסגולות שלו. רצון כֵּן לקרבה עם הטבע, וניסיון אמיתי להכרות עם צמחים שבו, מאפשר לנו צוהר לעולם מרתק ומעניין, עולם המלמד אותנו כל פעם מחדש עד כמה עשיר העולם ומלא בטוּב, כאלו אומר: 'בואו, הושיטו יד והוא שלכם, ברוב טוּבוֹ'. מצב זה לא רק שיספק לנו תועלת, אלא יחזק בקרבנו את הכרת הטובה והערכה לטבע, את הקשר לארץ ישראל ולקורותיה. נסיים בדברי חנה ואפרים הראובני, הוריו של נגה, מייסד נאות קדומים: "רבים מצמחינו יודעים לספר הרבה מדורות קודמים ולדבר ללב.... אילו ידענו לראותם ולשמעם. אצלנו יכול להיות וצריך להברא קשר עם השדה לא רק במובן הטבעוני- כללי אלא גם במובן הרוחני לאומי".6


 

1.לעיתים מתנשאת עד לגובה של 40 ס"מ
2. שאול  ליברמן, 'תוספתא כפשוטה', עמ' 549. 
3. עמר ז ואילוז ד, 'מחקרי יהודה ושומרון י"ח, אריאל, תשס"ט, עמ' 223-230
4. http://www.shtaygen.net/leaflet/ner/71/2-8.pdf
5. http://www2.mop-zafon.org.il/lab/flower/0108.pdf
6.  הראובני א, "להכרת טבע הארץ", האדמה א/ח (תר"פ), עמ' 172.
 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד