אז איפה הם האדומים ההם?

צמח חודש אָב - אוֹג הַבּוּרְסְקָאִים Rhus coriaria, משפחת האלתיים Anacardiaceae, בערבית: 'סוּמָאק' (سماك)

  

המשורר ח.נ. ביאליק מזמין בזרועות פתוחות ובאהבה, רֵעַ עייף לנוח בצל קורתו הדלה בשירו "ביום קיץ חם". בגנו הצנוע מצוי הצל הטוב דווקא מתחת לעץ האוג:

בְּיוֹם קַיִץ, יוֹם חֹם, עֵת הַשֶּׁמֶשׁ מִמְּרוֹם
הָרָקִיעַ תְּלַהֵט כַּתַּנּוּר הַיּוֹם,
עֵת יְבַקֵּשׁ הַלֵּב פִּנַּת שֶׁקֶט לַחֲלוֹם -
בֹּא אֵלַי, בֹּא אֵלַי, רֵעַ עָיֵף!
 
לִי-יֶשׁ-גָּן, וּבַגָּן תַּחַת אוֹג כֶּבֶד צֵל,
הַרְחֵק הַרְחֵק מֵעִיר וּמִמְּתִים, נֶחְבָּא תֵל,
כֻּלּוֹ עָטוּף יְרַקְרַק, כֻּלּוֹ אֹמֵר סוֹד אֵל -
שָׁם נֵחָבֵא, נָנוּחַ, אָח נָעִים!       
(מתוך: ביום קיץ חם/ ח.נ. ביאליק)

 

האוג מופיע במשנה ברשימה מכובדת של צמחים מוכרים בסל המזון: "האוג והחרובין והאגוזים והשקדים והגפנים והרימונים והזיתים והתמרים, חייבין בפיאה" (משנה פאה א ה). בנוסף, מצוי האוג בקבוצת צמחים מהם הפרישו מעשרות לקראת שלב הבשלתם: "מאימתי הפרות חיבות במעשרות? התאנים משיבחילו, הענבים..., האוג והתותים משיאדימו..." (משנה מעשרות א ב). האוג ממשיך ומופיע במקורות מספר פעמים רב יחסית, עובדה המצביעה על מעמדו וחשיבותו בימים קדומים.
 

מראה כללי של אוג הבורסקאים  בקיץ (צילום: נגה הראובני)

בקרב פרשנים קיימת מחלוקת לגבי זיהויו של האוג; "אוג הוא הסומאק אשר בארץ הצבי", קובע הרמב"ם בפירושו למסכת פאה, אולם ר' עובדיה מברטנורא מעיד לעומתו בפרוש למסכת מעשרות, כי הכוונה לצמח המכונה בלועזית קורניאלי או קורנוס cornus mass)), צמח בעל פירות אדומים, כעין פירות יער מאורכים, הגדל באירופה. בדיון זה מנצחת העובדה כי האוג מוזכר כמה פעמים במקורות, המעידים על היותו של הצמח מקומי ומוכר בארץ ישראל, כפי שאף שנמסר במסכת דמאי: "הקלין שבדמאי השיתין והרימון והעוזרדין.... וביהודה האוג" (משנה דמאי א א). בניגוד ל- קורניאלי, שכלל אינו אזרח הארץ.

אילת השחר הראובני, אחותו של נגה, מייסד נאות קדומים, הסבירה את עובדת הימצאותו של האוג דווקא ברשימת ה'קלים בדמאי'; 'דמאי', הם פירות שיש ספק האם 'עמי הארץ' (פשוטי העם) הפרישו מהם מעשרות כנדרש. לכן, לשם ביטחון, יש להפריש מהם מַעֲשֵֹר לאחר קנייתם. מונח זה נגזר מן המילה 'נדמה', כפי שמביא מילון "ערוך השלם": "דמיתי אם יצא ממנו מעשר אם לאו". לגבי פירות מסוימים, כגון אלה של האוג, התירו חכמים שלא להפריש בכל מקרה, ואלה כונו 'הקלים שבדמאי'. לטענת אילת השחר, האוג היה נפוץ ברחבי יהודה כצמח בר, לכן לא היה צורך לטפח אותו כגידול חקלאי, אלא ליהנות מזמינותו בטבע, ומכאן ההקלה לעניין הדמאי.

האוג שימש את האדם בימים קדומים לשימושים מגוונים, ביניהם צביעה ובֵרוּס (עיבוד) עורות, משום כך כונה - 'אוג הבורסקאים' (בורסקאי - מעבד עורות, מילה שמקורה ביוונית). תהליך עיבוד עורות, הוא תהליך מורכב שאחת ממטרותיו הוא שימור העור לטווח ארוך. משימה זו קשה, שכן העור המעובד מנותק מן הגוף החי, הדואג להזנה ולחומרים המונעים את התפוררותו. חלקי האוג השונים מכילים 'טאנין' (tannin), חומר כימי שסגולתו להיקשר אל החלבון (קולגן) שבמבנה העור ולשמר אותו מתהליך ריקבון ופירוק. בתהליך ברוס העור לוקחים חלק בעיקר שפע העלים שבעץ וקליפת הגזע הנמהלים בתמיסת מים. עובדה זו נקשרת לאמירה בתוספתא בדבר 'ביעור' האוג. ביעור, הוא צו המורה לבער (להוציא לרשות הציבור) את הנותר מן היבול המצוי בבית בשנת שמיטה, לאחר תום עונתו בטבע, לטובת הכלל: "עיקר חרוב ועיקר ההגה ועלי האוג... אין להם ביעור" (תוספתא שביעית ה) . אזכור זה מחזק את השימוש הנפוץ באוג וכן את תפוצתו הרחבה, שאינה משלבת אותו ברשימת המוצרים החסרים. עליו של האוג וקליפותיהם של הגזע והשורש, משמשים לצביעה ויוצרים גוני-כתום.
 

עלים מנוצים של אוג הבורסקאים  (צילום: נגה הראובני)

ברכס הכרמל מצויה 'חורבת סומק', ובערבית: 'ח'ירבת סומאקה', אתר המצוי כ-2 ק"מ דרומית לדלית אל כרמל, ובו ממצאים מן התקופה הרומית והביזאנטית, וביניהם שרידי יישוב יהודי, כולל בית כנסת. בין השאר, נחשף מכלול של מתקנים גדולים, כמו בריכות השרייה, לברוס עורות ועבודת בורסקאים, שמן הסתם, נעזרו גם בצמח האוג.  

 

האוג פורח באביב המאוחר ועד לקיץ בפרחים קטנים ירקרקים שאינם בולטים. הצמח חד-ביתי, והפרחים מסודרים בתפרחת מסוג מכבד, כשחלקם נקביים והאחרים זכריים. מן הפרחים הנקביים מתפתח בקיץ מכבד של פירות (ענבות), המאדימים בתהליך ההבשלה. הפירות מכוסים שערות בלוטיות, המפרישות חומר חמצמץ ושימושי. עונת האיסוף היא בקיץ, מאלול ועד חשוון (תחילת הגשמים). בשל פירותיו האדומים והמיץ האדום המופק מהם, מכונה העץ בערבית 'סוּמָאק' (سماك), המזכיר את הַסּוֹמֶק האדמדם העברי. בשם 'סומאק', מוכר האוג אף בשפות אחרות, כמו אנגלית, צרפתית, ספרדית, הולנדית ועוד. גם שמו הלטיני, Rhus מציין ביוונית אדום. בארמית סורית נקרא האוג גם בשם 'אוגא', ובקרב תרגומים בכורדית 'סומקא'. קשה לשער את מקור שמו של ה'אוג'. לדעת אילת השחר זהו שם עברי קדום שלא התחלף, על אף השם 'סומאק' הנפוץ במקומות אחרים. ניתן לשער כי מן העברית הוא עבר אל הארמית הסורית. בסיורים משותפים שערכה אילת השחר עם הוריה, חנה ואפרים הראובני, בקרב חקלאי כפרים בסביבת חברון וכן בקרב בדואים בסביבה, הם הבחינו כי המקומיים השתמשו בכינוי 'היג' או 'היג'' ככינוי לאוג. נראה כי הוא 'האוג' העברי בשיבוש לשוני.
 

אשכולות 'סמוקים' של האוג (צילום: נגה הראובני)

מן אשכולות הפרי האדום (הסמוק) נוהגים להכין 'חומץ אוג', המיועד לשימוש במטבח. לאחר שקוטפים כמה אשכולות, שוטפים ומשפשפים במים את כסות השער, ומשרים את הפרי במים עד לסיום השלב בו נפלט צבע אדום (ניתן לאחר יממה להוציא את הפרי ולהוסיף אותם לקערה עם מים טריים, תהליך זה מזרז יציאת חומר נוסף מן הפרי). בשלב הבא מסננים את הנוזל ונותר 'חומץ אוג'. בישול בחומץ זה מוסיף טעם מיוחד לתבשיל. "הערוך" במילונו מציין: "ופריו דומה לִשְׁנִי-תולעת ומבשלים אותו וחמוץ הוא ומאדים את התבשיל". ניתן לייבש את הפירות ואז לטחון אותם לאבקה, בעזרתה ניתן לתבל מאכלים שונים, אחד מהם הוא 'הזעתר' המוכר, כאשר האוג מעשיר אותו בטעם חמצמץ ואף דואג לשימורו.

תפוצתו של האוג היא ים-תיכונית, והוא נפוץ בחלקי הארץ פרט למדבריות ולעמקים. הוא מגיע אף לגבהים כמו באזור החרמון (1800 מ'). קשה לקבוע האם הצמח הוא פליט תרבות או צמח בר שתורבת. הוא מופיע כשיח ואף כעץ המסוגל להגיע לגובה של מספר מטרים. בשל מכבדי פירותיו הנהדרים, הוא משמש אף כצמח נוי. עליו מנוצים לחמישה עד תשעה זוגות עלעלים, כפי שמתאפיין במשפחת האלתיים. בחורף מצוי האוג בשלכת ובעת הלבלוב, מלבלבים עליו בגוון אדמדם. גם צבעי השלכת שלו אדמדמים ומיוחדים.

בשל הטאנינים המצויים בכל חלקי הצמח, יש לאוג סגולות רפואיות רבות לריפוי פצעים, חיטוי, בעיות מעיים ושלשולים, פצעים במערכת העיכול, בעיות בחניכיים ועוד. האוג מסייע כחומר אנטי חמצוני (אוקסידנטי) ואפילו כמסייע בתהליך הרזיה, כמוריד תחושת תאבון.

 

אילת השחר, קראה לאנשי החקלאות והתעשייה לעודד את גידול האוג כגידול חקלאי בדומה לאבותינו, וכן לדאוג למערך טיפול בפרי לתעשיית תבלין 'הסומאק'. כיום מייבאים את התבלין בהרשאה של משרד החקלאות מארצות בדרום אירופה1, ואין ייצור מקומי מצמחי אוג המצויים בארץ. הבנייה המואצת, פריצת דרכים ופגיעה מתמשכת בטבע, וכן הבאת מיני צמחים שאינם מקומיים, פוגעת בתפוצת צמחים ארץ ישראל, וביניהם גם באוג. מילותיה של אילת השחר קובלות על כך כי בארצות בהם קיים גידול תרבותי של אוג, הוא זוכה לטיפול מדוקדק ומושקע, ואלו פה בארץ ישראל, המקום המתאים לגידולו, אין דואגים לטפח ולהשתמש בו: "ויש להפנות את תשומת לב אנשי התעשייה בארצנו אל האוג... מגדלים אותו ומטפלים בו בארצות דרום אירופה. ואצלנו עולה האוג יפה במקומות שונים אף בלי טיפול שהוא".2


1.   http://www.ppis.moag.gov.il/NR/rdonlyres/2D91AAB8-EAC6-4E45-9107-C62979E100BF/0/mutzarim_mutarim_yevu.pdf
2.   א.ה.הראובני, "האוג, זהותו ושמותיו", סיני ל"א (תשי"ב), עמ' ק"ה-קי"א.

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד