על שושן או שושנה בשרות העם והמדינה

 

משפחת הראובני[1] הדגישה בגישתה למקורות היהודיים עד כמה השכילו אבותינו לראות בצמחים סמל ומשל. במכלול הצמחים הרבים שהזכירו, נמצא גם את הַשּׁוֹשַׁן הַצָּחֹר, צמח מוגן ונדיר, שבית גידולו צפוני; רכס הכרמל, גוש הרי מירון ונחל כזיב.

 

בסתיו, מצמיח השושן מתוך בצל שושנת עלים גדולים, ובחורף עולה עמוד תפרחת המגיע לגובה של 2 מ', עטור עלים קטנים ומוארכים. בסוף האביב (מאי - יוני) פורח אשכול פרחיו דמויי גביע, מלבינים בצחור, ומצדיקים את הכפילות שבשמו שׁוֹשַׁן צָחֹר; שושן, מקורו מִשֵּׁשׁ' בדומה לבגד לבן ויקר שניתן ליוסף לאות הוקרה כשפתר את חלומות פרעה: "וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ" (בראשית מ"א מ"ב), או תיאור ארמון אחשוורוש במשתה הפותח את מגילת אסתר: "עַל רִצְפַתבַּהַט וָשֵׁשׁ"(אסתר א ו), רצפה לבנה, המזכירה במצלול את צבע השיש. צָחֹר , הוא צבעו של צמר מכובס, בפי הנביא יחזקאל בתיאור עושר סחורות דמשק: "וְצֶמֶר צָחַר" (יחזקאל כ"ז י"ח), והסביר רש"י כי הכוונה לצמרו נקי ולבן.

 

צילום: נגה הראובני (ארכיון נאות קדומים)

 

הלבן הבוהק, המייצג טוהר, מסביר גם את מקומו של הלבן באוהל מועד וכן בבגדי הכהן הגדול: "וְשִׁבַּצְתָּ הַכְּתֹנֶת שֵׁשׁ וְעָשִׂיתָ מִצְנֶפֶת שֵׁשׁ" (שמות כ"ח ל"ט). צבעו הלבן של השושן מופיע גם במסורת הנוצרית בהתגלות המלאך גבריאל למרים, כשבישר על הולדת ישוע. השימוש בפרח לבן בא להדגיש את התום והטוהר של הבתולה, על אף הריונה: "והנך הרה וילדת בן וקראת את שמו ישוע" (לוקס א 31). מכאן, מובן כינויו של השושן הצחור במסורת הנוצרית כ'פרח הבתולה' - Madonna lily, ובצרפתית Fleur-de-lis.

 

הכינוי 'שׁוֹשַׁן' מזכיר את מבנהו של הפרח, המורכב משישה עלי כותרת(עטיף פשוט) ושישה אבקנים. מכאן, ברורה השתייכותו למשפחת השושניים, המתאפיינת בקביעות מספר זה של חלקי הפרח. לפרח ריח נעים המתעצם לקראת הלילה, צורתו כגביע, המכיל אבקנים ועמוד עלי בולטים לעין. עמוד עלי גבוה בהשוואה לאבקנים, וכן הבשלה מוקדמת של האבקנים לפני הצלקת, מונעים האבקה עצמית.

 

את השושן הצחור זיהה לראשונה הבוטנאי אוטו וורבורג ליד מטולה, ובשנת 1925 הבוטנאי, נח נפתולסקי איש העלייה השנייה, ברכס פקיעין. לימים, הפך השושן הצחור לסמלו של הגן הבוטני באוניברסיטת תל אביב, לאחר שנפתולסקי יזם את הקמת הגן ותרם לו את אוספיו.

 

לדעת אילת השחר, אחותו של נגה מייסד נאות קדומים, עם ישראל שהיה קרוב אצל הצמחים, הבדיל את קבוצת 'השושנים' שהפכה לסמל. בפירושו לפסוק "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים" בשיר השירים, מגדיר ה'זהר' את השושנה: "שושנה בשית טרפין" (זוהר א דף רכא/א), כלומר בעלת שישה עלים. אילת השחר הדגישה את מבנהו הייחודי של השושן כמזכיר ב'מבט-על' צורת כוכב, והוסיפה כי ייחודה של הצורה היא ה'חלק השביעי', המרכזי שהוא פועל יוצא של מבנה זה של שישה, עובדה שהפכה אותו לסמל המכונה 'מגן דוד', סמל יהודי עתיק יומין הקבוע גם בדגל ישראל: "יש בפרח השושן עוד סגולה גיאומטרית חשובה מאוד למטרת הסמליות והיא: החלק הפנימי-מרכזי שלו, שהוא למעשה חלק שביעי גיאומטרי בין ששת העלים המקיפים".במאמרה, הרחיבה אילת השחר אודות המספר 'שבע' במורשת היהודית וציינה את שבעת ימי השבוע, את שנת השמיטה שהיא שביעית במספר (גם שנת יובל, המכפילה פי שבע את מחזור שבע השנים), שבעת קני המנורה ואף האירה כי המילה "שבועה", נגזרת משבע.[2]

 

תבנית ייחודית זו של השושן, הופיעה בעמודי בית המקדש שבנה שלמה: "וְעַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים מַעֲשֵׂה שׁוֹשָׁן" (מלכים א ז כ"ב) גם 'ים-הנחושת', כלי קיבול גדול של מים שמוקם בחצר במקדש, נראה כפרח שושן: "וּשְׂפָתוֹ כְּמַעֲשֵׂה שְׂפַת כּוֹס פֶּרַח שׁוֹשָׁן" (מלכים א ז כ"ו). כעת נותר רק לוודא האם צורתו כשושן צחור, או לחילופין כ'כוס' הפנימית, האופיינית לפרח הנרקיס,[3] כשושן נוסף.

 

לדעת פרשנים, צורת הנר, מקום הדלקת האש במנורת המקדש, היתה כפרח השושן: "וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ..." (במדבר פרק ח ד). אונקלוס תרגם "וּפְרָחֶיהָ" (שמות כ"ה ל"א) כ'שושנה': "וְשׁוֹשַׁנַּהָא". אף הרמב"ם סבר כי ל'פרח' צורת שושן: "ופרח - צורת שושן" (פירוש הרמב"ם למנחות ג ז). חיזוק לכך נמצא 'במשנה תורה', כשהרמב"ם קבע כי צורת הנרות שבמנורה דמתה לכותרות העמודים במקדש שלמה: "וְהַפְּרָחִים כְּמוֹ פִּרְחֵי הָעַמּוּדִים" (הרמב"ם, הלכות בית הבחירה ג ח). מכאן, ניתן לשער כי 'מבט-על' על שבעת קני המנורה, הראה שבעה 'שושנים', הנראים כ'מגן דוד'.[4]

באדיבות מוזיאון מקראור- יבנה (מיסודו של אורי אופיר ז"ל) http://www.kingdavidstory.com/

 

מראה מן הצד של השושן, מבליט שלושה עלים מן השישה. דגם זה היה לסמל שנטבע על גבי מטבעות 'יהד', עם שיבת ציון בתקופת האימפריה הפרסית במאה ה-4 לפנה"ס, ואף העתק למטבע ה'שקל' המוכר בימינו. מראה זה של השושן נראה גם בסמלים של בית המלוכה הצרפתי בימי הביניים ולאחריהם:

 

שושן צחור והמילה 'יהד' במטבע מתקופת שיבת ציון (מאה ה-4 לפנה"ס), מוטיב החוזר במטבע בעל ערך שקל בימינו

וויקיפדיה: http://he.wikipedia.org/wiki

 

לדעת אילת השחר ראויה ארץ ישראל להיקרא "ארץ השושנים", בשל מספר מיני ה'שושניים' הרב יחסית בארץ, ביניהם הנרקיס[5] שבשיר השירים, כך גם עם ישראל "עם השושנים", כאשר נביאים ופייטנים משלבים את הכינוי בדבריהם: הנביא הושע תיאר את שגשוג עם ישראל כשושנה: "אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן" (הושע י"ד ו); כדימוי לעם ישראל מוזכר השושן במילות הפיוט "שׁוֹשַׁנַּת יַעֲקֹב''[6] מפורים, או בפיוט 'מָעוֹז צוּר' המושר בחנוכה: "נַעֲשָֹה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים"[7] וכן בפיוט מתוך מוסף ליום הכיפורים: "שׁוֹשָׁן עֵמֶק אֻיְמָה"[8] , כינוי המתכתב עם "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים" (שיר השירים ב ב). לכך נוסיף את ה'שושנים' במזמורי תהילים: "לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוֹשַׁנִּים לְדָוִד" (תהילים ס"ט א; מ"ה א); ו"לַמְנַצֵּחַ אֶל שֹׁשַׁנִּים"(תהילים פ א).

 

בפרוש עלינו חודש אייר, חודש מרגש, המהדהד עדיין את זכרון השואה והגבורה (כ"ז בניסן), ומוסיף לעצמו את זכרון הנופלים במערכות ישראל ואת ציון עצמאותנו, ראוי השושן הצחור, הפורח בחודש זה, להיות גם סמלו. מי יתן ולמכלול הסמלים שמביא אתו השושן יצטרף גם השלום המיוחל.

 

חודש טוב ומבטיח!



[1] משפחת הראובני - אפרים וחנה הראובני ההורים, ובניהם, אילת השחר ונגה חברו יחדיו לחקר תורת ישראל ברקע טבע הארץ. ההורים הגו את רעיון הקמת גן ובו מבחר מצמחי אבותינו ונגה מימש את החזון בשנת 1965.

[2] אילת השחר הראובני, "השושן ומגן-דוד", "היום", 1.7.1966,עמ' 4.

[3] לפי הראובני הנרקיס הוא המועמד ל'שושנה' בשיר השירים:"אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן,שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים" (שיר השירים ב א)

[4] עוד על השושן במנורה ניתן להרחיב במאמרו של אורי אופיר: "מקורו היהודי של המגן דוד" http://www.kingdavidstory.com/

[5] מיני הנרקיסים שייך לאותה סדרה, שושנאים, אך פוצלו למשפחה נפרדת-נרקיסיים.

[6] שושנת יעקב - פיוט שמחברו אינו ידוע, התחבר כנראה בקרב יהדות אשכנז והיה מוכר כבר בימיו של תלמידי הרמב"ם.

[7] מעוז צור - פיוט מימי הביניים חובר, כנראה, על ידי מרדכי בן הלל מגרמניה.

[8] שושן עמק אימה- חובר על ידי הפייטן רבי אליעזר הקליר בארץ ישראל במאה ה-7. אבן עזרא ביקר את השימוש הקלוקל בשפה על ידי הקליר, בשל שימוש בשושן בזכר, ולא שושנה בנקבה.

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד