על דִּבּוּרִים ועל בְּשָׂמִים

צמח חודש סִיוָן - גַּעֲדָה מְצוּיָה  Teucrium capitatum, משפחת השפתניים - Labiatae, בערבית: גָ'עַדָה جعدة



ריחה הבולט של הַגַּעֲדָה, משלב אותה בין מיני צמחי הבושם הרבים, המעתירים את ריחותיהם הטובים על הרי ארץ ישראל, אליהם שולחת הרעיה את דּוֹדָהּ בשיר השירים: "בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים" (שיר השירים ח', י"ד).

הַגַּעֲדָה, בן שיח מסועף, כל חלקיו מכוסים בפלומת שער לבנבנה, המסייעת בהגנה מפני אידוי מים (טרנספירציה), ומכאן מאפשרת לו לפרוח בעונה חמה, ולהימנע בכך מלעמוד בתחרות קשה על מאביקים (דבורים ונמלים). עליו, הנעימים למגע, יוצאים הישר מן הגבעול ללא פטוטרת1, שפתכם מסולסלת, ומכאן נגזר שמו בערבית -  גָ'עַדָה, שמובנו 'מתולתל'. פרחיו לבנבנים קטנים, וערוכים בתפרחת צפופה. הפרח, מתאפיין בשפה אחת בולטת בחלקו התחתון. הפריחה מתקיימת לאורך הקיץ (אפריל- אוגוסט).

הגעדה נפוצה בארצות שמסביב לים התיכון, ובארץ מן החרמון ועד לאילת, באזורי הצומח הים- תיכוני ואף במדבר במקומות לחים. קיימים כ-300 מיני געדה, מתוכם מצויים בארץ כ-11. לגעדה ריח ייחודי בולט, טעמה מר בחליטה, אולם יחד עם זאת משמשת הגעדה כצמח רפואי בעל סגולות רבות; לריפוי פצעים, הרגעת כאבים, חום, סוכרת, קצרת, בעיות במערכת העיכול, למערכת הנשימה, לנשים בעת מחזור או בעת בחילה בהריון, לשיפור הראייה והזיכרון, להרגעת תינוקות ועוד. ניסים קריספיל, חוקר פולקלור הקשור בצמחים, מכנה את הגעדה 'מלכת צמחי המרפא'2.

שמה של הגעדה בעברית נגזר על ידי 'ועד הלשון', שייסד אליעזר בן יהודה משמו הערבי של הצמח - גָ'עַדָה. עניין המצביע על אחת מן השיטות לפיה פעל 'הועד' בבואו לקבוע את שמות הצמחים, והיא 'עִבְרוּת' השם הערבי. עם צאת המהדורה השנייה של 'המגדיר לצמחי ארץ ישראל'3 בשנת תשכ"ב (1961), נכתב מאמר תגובה על ידי נגה הראובני או על ידי אחותו, אילת השחר4, ובו ביקורת על שיטה זו המחסירה מן הצמח את מהותו בעברית: "במגדיר נמצאים שמות ערביים רבים, שאין להם מובן בלשוננו: בבונג, שברק, געדה, קחוון, דולב , טיון, מתנאן ... ועוד כהנה וכהנה.... וחטא כפול יש כאן, באשר לחלק מן הצמחים הללו יש שמות עבריים עתיקים ויפים בעלי תוכן עברי, הנזכרים במקורותינו:... 'הגעדה' של המגדיר, אינה אלא האזוביון התלמודי, שנקרא בשם זה על שום דמיונו לאזוב".

הראובנים זיהו, אפוא, את הגעדה עם 'האזוביון' הנזכר מספר פעמים במקורות; לדוגמא, בין אזובים אחרים: "אזוב ולא אזוב יון ולא אזוב כוחלי ולא אזוב מדברי ולא אזוב רומי ולא אזוב שיש לו שם לווי" (בבלי סוכה י"ג, ע"א), או כצמח רפואי "אין אוכלין אזוביון בשבת, לפי שאינו מאכל בריאים" (משנה שבת י"ד, ג').

ריחות ובשמים נקלטים באף. מכאן, ברור הקשר שבין נְשִׁימָה, המחייה את החומר שבגוף האדם, לבין נְשָׁמָה - המייצגת גם את רוחו ואישיותו. גם חז"ל קשרו בין רֵיחַ וְרוּחַ:  "איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו - הוי אומר זה הריח(בבלי ברכות מ"ג, ע"ב). הפרשן רד"ק קישר אף בין חוש ריח לבין חכמה: "ומה שצריך לבאר הוא חוש הריח והוא מיוחס אל החכמה" (פירוש למזמור קי"ט תהילים).

ריח ורוח מוכרים גם מסדרי היום-יום במקדש, עת היטיב הכהן את נרות המנורה בין הערביים, והקטיר בצידה קטורת: "וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה' וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה(ויקרא ט"ז, י"ב). מיני שרף וצמחים היו נשרפים על גבי גחלי אש ומפיצים את ריחם. מנהג דומה נהג גם בסיום ארוחות דשנות, כדי להפיץ ריח מענג: "אין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה" (משנה ברכות ו'. ו'), או בערב שבת: "נותנין מוגמר על גבי גחלים בערב שבת" (תוספתא שבת א', י"א \). בארמית מכונים גחלים 'גומרא' (גֻּמְרָה) ובערבית 'ג'וּמְרָה'. השורש  ג.מ.ר בארמית מציין גם לימוד, ממנו נגזרה המילה 'גְּמָרָא', כמקבילה לתלמוד הבבלי. שורש משותף זה, מבסס את הקשר בין רוח לבין ריח.

יומו השישי של חודש סיוון מציין את 'חג מתן תורה'. מעמד בו לפי חז"ל ניתנה התורה לבני ישראל בהר סיני, על ידי הקדוש ברוך הוא. רבי יהושע בן לוי תאר את הדברים החשובים שנשמעו בעת מסירתה, כמלֻוּוים בריחות בשמים: "... כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב''ה נתמלא כל העולם כולו בשמים" (בבלי שבת ח', ע"ב). כך, בנוכחות בולטת של ריחות בשמים, נקלטות לראשונה מילות התורה, שעל רוחה מושתת עם ישראל ומורשתו. תורה שדורות של פרשנים וחוקרים, לא השכילו עדיין למצות את כל החכמה שבה, כפי שמעידות מילות 'הכוזרי', בחיבורו של רבי יהודה הלוי מן המאה ה-12: "אני רואה תורתכם נכלל בה כל דק ועמוק מהחכמות" (ספר הכוזרי, מאמר שני ס"ג)

                                                                                       חודש טוב, שמח ועשיר בחכמה  

 
1פטוטרת - חלק צר ודק, המחבר את העלה לגבעול או לענף
2קריספיל, נ, ילקוט הצמחים א', עמ' 104.
3א. איג, מ. זהרי ונ. פינברון, מגדיר לצמחי ארץ ישראל
4הראובני, "הועדה", אוסף מאמרי הראובנים - נאות קדומים, עמ' 471-465. (מאמר זה נמצא בטיוטה ולא בפרסום, מכאן הקושי בזיהוי מדויק של הכותב).

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד