בין עבודת אלילים למושב העובדים הראשון - נהלל

צמח חודש אֲדָר ב': אַלּוֹן הַתָּבוֹר Quercus ithaburensis, בערבית: מַלוּל, בַּלוּט, משפחת האלוניים Fagaceae

 

האלון והאלה הם מגדולי אילנות ארץ ישראל והרושם העז שהם משרים, הביא עובדי אלילים ליצור בְּצִלָּם מתחם פולחני, צעד שהנביא ירמיהו הגדיר כמעשה זנות: "הֹלְכָה הִיא עַל כָּל הַר גָּבֹהַּ וְאֶל תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן וַתִּזְנִי שָׁם" (ירמיהו ג', ו'). גישה דומה נוקט הנביא הושע: "עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ עַל כֵּן תִּזְנֶינָה בְּנוֹתֵיכֶם וְכַלּוֹתֵיכֶם תְּנָאַפְנָה" (הושע ד', י"ג). גם בהיבט לשוני חובק שמו של הָאַלּוֹן (כמו גם הָאֵלָה) את הכינוי 'אֵל'.

אך גם גובה מרשים או חוסן בולט לא יכולים לאל, ובידו הכוח ליצור מהפך; את החסון להשמיד ואת הגבוה להנמיך; כך מתאר הנביא עמוס את גורלו של עם האמורי, שבניו היו ידועים בקומתם ובחוסנם: "וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים" (עמוס ב', ט'). במסֵר דומה מעיד הנביא ישעיהו כי גבהות האדם לא תיוותר לנצח, ובאחרית הימים יגרום האל  לגבוה והגאה למצוא עצמו שפל: "עַל כָּל גֵּאֶה וָרָם וְעַל כָּל נִשָּׂא וְשָׁפֵל וְעַל כָּל אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים וְעַל כָּל אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן" (ישעיהו ב' י"ג).

אלון התבור נפוץ רק במזרח התיכון ובארץ הוא מצוי בחבל הים-תיכוני ברוּם  שאינו עולה על 500 מ'. כעץ בר כיסה האלון בעבר שטחים, מהם שרדו חלקים כמו, 'יער יהודייה' בגולן, 'יער הגלעד', 'חורשת טל' ועוד. בשרון נמצא את 'חרבת צ'רקס', שריד ליער גדול, הבא לביטוי במהות הכינוי 'שרון' שעניינו באכדית - יער. כריתה עקבית שהחלה בשלטון המצרי (1840 -1831), ולאחריו התורכי גרמה להעלמות שטחי האלונים שם. אזור נרחב של אלוני תבור מצוי גם בעמק יזרעאל ומכונה  'גבעות אלונים - שפרעם'. אחד משמותיו של האלון בערבית הוא 'מל' או 'מלול', כשם של כפר ערבי באזור. בתלמוד הירושלמי נמצא את 'נהלל' ו'מהלול' (ירושלמי מגילה א', א'), כשמות ישובים, הבאים בהקבלה לציון שמה של 'נהלל' כבר בכיבושי יהושע ובשופטים (יהושע כ"א, ל"ה;  שופטים א', ל'). בעקבות שמות אלה, הצביע אפרים הראובני, אביו של נגה, מייסד נאות קדומים, על שם נוסף לאלון התבור במקורות היהודיים והוא: 'נַהֲלֹל' או 'נַהֲלָל', כשמם של הישובים באזורים המאפיינים. את שם העץ הוא מוצא בנבואת ישעיהו, הנוגעת בעונש שיקבלו בני ישראל על כי סרו מן הדרך הטובה בדמות אויבים (מצריים ואשור), שיעוטו עליהם ולכן ימלטו למערות ולנקיקים באזורים בהם מצוי אלון התבור (נהלול) וכן אלון מצוי (Quercus calliprinos), שקצות עליו קשים, מחודדים וננעצים בבשר ועל כן כונו 'נעצוצים': "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִשְׁרֹק ה' לַזְּבוּב אֲשֶׁר בִּקְצֵה יְאֹרֵי מִצְרָיִם וְלַדְּבוֹרָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וּבָאוּ וְנָחוּ כֻלָּם בְּנַחֲלֵי הַבַּתּוֹת וּבִנְקִיקֵי הַסְּלָעִים וּבְכֹל הַנַּעֲצוּצִים וּבְכֹל הַנַּהֲלֹלִים" (ישעיהו י"ח-י"ט)

פריחתו של האלון בחודש אדר, מבליטה את היותו חד-ביתי, כלומר קיימת הפרדה בין פרחים זכריים לאלה הנקביים, המצויים בנפרד על אותו העץ. הפרחים הזכריים מאורכים ומשתלשלים מטה באורך של כ-5 ס"מ, ומשום כך מכונים 'עגילים'. השתלשלות זו מאפשרת את טלטול הפרחים ברוח ובעקבות כך פיזור עננים של גרגרי האבקה, הנישאים לעבר עץ של פרחים נקביים קטנים וצנועים, המצוידים בצלקות המותאמות לקליטתם.

פריחה באלון התבור

 

הפרי של האלון, בולט מתוך 'ספלול' עטור בקשקשים, ומשום כך כונה 'בלוט'. הספלול שימש ככלי קטן, כדוגמת המובאה בתלמוד על כלי שעשו ילדים למדידת עפר: "האלון הרמון והאגוז שחקקום תינוקות למוד (למדוד) בהם עפר..." (בבלי חולין י"ב, ע"ב)

    בלוט וספלול
הבלוטים, הם סוג של אגוז ומשמשים למאכל בעתות רעב לאחר קלייתם וכן בשחיקתם כתחליף לאבקת קפה. לאחר כשנה וחצי בַּשֵּׁל הזרע שבבלוט ונושר לאדמה. בשלב זה כושר הנביטה שלו חזק ורבים הבלוטים שנובטים, אולם מעטים מהם שורדים, בין השאר, בזכות הגנה של שכבת עלי שלכת שנשרו מן העץ. חלק מהבלוטים נפוצים למרחקים בעזרת בעלי חיים, תפקיד חשוב בהפצה ממלאים העורבנים, היוצרים בין השאר מטמוני זרעים בעומק מתאים באדמה. בשלב הנביטה הראשוני צומח שורשון, הנאחז באדמה ורק במרווח זמן, לאחר קיץ ראשון, מגיחים מתוך הקליפה עלים הראשונים, אחרי שבמשך חודשים אלה הזינו את העובר הפסיגים שבתוך בזרע, הנותרים בתוך האדמה.

אלון התבור נשיר בחורף, אולם כבר עם נשירת העלה מתבלט לו ניצן עגלגל ומבטיח, הנפרש לעלה חדש באביב. העובדה כי עם כניסת האלון לתרדמה, יש בו כבר סימן ברור להתעוררות, בצרוף חוסנו וגודלו הפכו את האלון לסמל הישרדות והמשכיות: "כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ" (ישעיהו ו', י"ג). כושר התחדשות בולט זה מחבר אותנו אל חודש אדר, המביא אתו את צהלות פורים, ואת קריאת 'מגילת אסתר', המגוללת את סיפורו של העם היהודי תחת שלטון אחשוורוש ויועצו העמלקי - המן. גזר דינו של העם היהודי נגזר ונחתם לתאריך מדויק: "כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד" (אסתר ז', ד'). אולם בעוד רצי המלך יוכצאים דחופים להפיץ את פקודת הַשְּׁמָד, עֲמֵלָה אסתר על סיכוי אחרון, ונפגשת עם אחשוורוש והמן במשתה יין פרטי. ברגע הנכון היא מצביעה על המן ומכריזה: "אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה" (אסתר ז', ו'), הכרזה שבעקבותיה לא פסקו החיים היהודיים, והחלטתו של אחשוורוש התהפכה; המן נתלה על העץ שהכין למרדכי, והיהודים שנידונו לִשְׁמָד, הפכו ברשות המלך לנוקמים: "לַיּוֹם הַזֶּה לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם" (אסתר ח', י"ג).

                                                                                             חודש של שמחה ותקווה !

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד