עוד על מאבקו של חקלאי ועל צמח ש'חי מן האוויר'

צמח חודש חֶשְׁוָן - כְּשׁוּת הַשָּׂדוֹת Cuscuta campestris,  בערבית: שַעַר אל-ע'וֹלָה

 

לכאורה, נִרְאֶה אופן צמיחתו של צמח כפלא; הוא עולה ומתפתח מזרע והופך לעץ חסון, עתיר ענפים ועלווה. אלא שכבר מגיל צעיר אנו מתוודעים לתפקידם של השורשים, אחר כך גם לפלא הגדול שביכולת העלים הירוקים ליצור מזון באמצעות אנרגית האור.
אולם מה קורה, כאשר מוצאים צמח מונח על צמח אחר, כשהוא אינו ירוק וגם חסר שורשים? תְּהִיָּה זו היתה גם מנת חלקו של רבי זירא,1 שהעיד על הכשותא שהיא חיה מן האויר. דיון זה בא לידי ביטוי בתלמוד הבבלי: "רבי זירא התעייף מללמוד. הלך וישב בפתח בית המדרש של רבי יהודה בר אמי ואמר לעצמו שכאשר יצאו הרבנים, הוא יקום לכבודם ואז יקבל שכר (דבר תורה). יצא תלמיד צעיר... שאל אותו רבי זירא: מה לימד אותך רבך? ענה התלמיד: על כשות מברכים- 'בורא פרי האדמה' ועל חזז (חזזית= שילוב בין פטרייה ואצה) 'שהכל נהיה בדברו'. אמר לו רבי זירא: מסתבר הפוך (איפכא מסתברא); דווקא החזזית מתרבה מן הקרקע ואילו הכשות מהאויר" (תרגום חופשי מארמית, בבלי עירובין כ"ח, ע"ב)

עד המאה ה-17, עוד האמינו בני אדם ב'בריאה ספונטנית', כלומר יצורים יכולים להיווצר 'יש מאין'. הרופא האיטלקי, פרנצ'סקו רדי, ערך בשנת 1668 ניסוי שהוכיח כי אין בסיס לבריאה ספונטנית.2 מידע זה לא היה כמובן מנת חלקו של רבי זירא, ולכן הסיק כי הכשות חיה מן האויר. 
הדיון שעורר רבי זירא אינו מסתיים כאן, שכן בהמשך קבעו חכמים כי ההלכה כדברי התלמיד, וכי טעות להסיק כי הכשות גדלה מן האויר. הם הסבירו שאם חותכים (קוטלים) את הבסיס עליו גדלה הכשות, במקרה זה, מדובר ב'היזמא' (ינבוט Prosopis farcta) "דקטלינן לה להיזמתא", גם הכשות מתה. כלומר, הכשות קשורה לאדמה באופן עקיף, דרך ההיזמא המשמש לו כפונדקאי"3 (תרגום חופשי מארמית, בבלי עירובין כ"ח, ע"ב).

בסיפור זה פותחים חז"ל עולם מרתק של קשר מיוחד הקיים בין צמחים טפילים לפונדקאים שלהם. במקרה שלפנינו הכשות, צמח מזיק לחקלאות.

 

   כשות הנטפל לצמחים בשדה

הכשות, צמח טפיל ממשפחת החבלבליים Convolvulaceae, הכולל כ-170 מינים, כולם טפילים מוחלטים. הסוג מיוצג בארץ ב-13 מינים, קשים לאבחנה ביניהם, הנפוץ הוא כשות השדות.
עם הנביטה מזרע, מתחיל הצמח את דרכו באופן עצמאי, אולם לאחר זמן קצר מתקשר לצמח פונדקאי, ומאבד מיכולת ההזנה העצמית. הוא מצמיח גבעולים דקים (נימיים) ארוכים, שצבעם בהיר (כתום -צהוב). הם נכרכים על הפונדקאי, תוך שליחת 'מצצנים' (מצוצות), החודרים לרקמות הפונדקאי ומוצצים ממנו מזון ומים. חדירה וניצול זה פוגעים בפונדקאי ומדלדלים את יכולתו להתפתח, מכאן הנזק הגדול הנגרם לחקלאות. הכשות אינו צמח בררן ולכן הוא נטפל למיני צמחים רבים. התפשטותו מהירה, והוא מסוגל ל'דלג' מצמח לצמח ואף להתרבות בדרך אל- מינית, על ידי יחורים, הנוצרים מן הגבעולים הנימיים.

עונת הפריחה ארוכה ומתחילה באביב אל תוך הקיץ והסתיו (מאי- דצמבר). הפרחים מרובים, קטנים (5-2 מ"מ) וצבעם לבן. לכשות פרי (הֶלְקֶט), ובו 4-1 זרעים כדוריים בצבע אפור-חום, שגודלם נע בין 1.5-1 מ"מ. מספר הזרעים הכולל בצמח אחד עשוי להגיע לכדי אלפים רבים. קליפתם קשה ואטומה, תכונה המאפשרת לזרע חיוניות לאורך שנים. לא כל הזרעים נובטים בבת אחת, אלא בהדרגה, בהתאם לשינויים מקומיים בלחות, טמפרטורה ועוד. זרעי הכשות נובטים בטמפרטורה שבין 35-15 מעלות, לכן מתאפשרת נביטה לאורך חודשים רבים. כל אלה מקשים על ניקוי השטח מן הכשות.

השוואה למראה הבהיר של הכשות (כשותא), בא לידי ביטוי בדיון אודות כַּשְׁרוּתָהּ של רֵיאָה (רֵאָה) למאכל, בשל צִבְעָהּ: "ריאה דדמיא (דומה) ככשותא" (בבלי חולין מ"ז ע"ב). כלומר, ריאה הדומה בצבעה לצבע הכשות הבהיר - כשרה.

במכלול הפעמים בהם מוזכרים במקורות 'כשות' או 'כשותא', מפרש רש"י באופן תדיר - הומלון (Humulus), המתכוון לצמח אחר, המשמש לייצור בירה. צמח זה, מעניק לבירה ארומה ומרירות אופיינית ומסייע בשימור וייצוב הקצף. בדומה לכשות, גם הוא צמח מטפס, ומכאן הדמיון. ההומלון שייך למשפחת הקנביים (Cannabaceae) ואינו טפיל. האקדמיה קבעה את שמו - כְּשׁוּתָנִית (או כשותית) מצויה Humulus lupulus. בדיון בסוגיית כשרות שֵׁכָר הנעשה בידי גוי מוזכר, בין השאר, טעמו המריר: "וְאָזֵיל מְרוֹרָא דִּכְשׁוּתָא" (בבלי עבודה זרה ל"א, ע"ב)  

אפרים הראובני, אביו של נגה, מייסד 'נאות קדומים', חקר את צמחיית הארץ ותרם גם לשיפור החקלאות המתפתחת. בין השנים 1923-1918, שימש הראובני כיועץ בוטני במחלקה לחקלאות ולדייג של ממשלת המנדט. בכתבה שכתב במדור 'מחלות ומזיקים' בירחון 'השדה', פרש את תכונות הכשות (בשפתו - 'כשותות') ואת דרכי המלחמה בה. הוא קרא לייסוד 'תחנת זרעונים בטוחה', בעזרתה יוכלו החקלאים לדאוג לזרעים שאינם נגועים בכשות. לדעתו מראה החוטים הנימיים של הכשות, הנראים ככסות שערות הקנו לה את שמה. הוא מציין כי באופן דומה גם השם הערבי הוא 'שַעַר אל-ע'וֹלָה', כלומר, 'שער השד'.4


בחודש חשוון מסיים החקלאי את הכנת שדותיו לקראת גידולי השנה. המידע אודות הכשות המזיקה לשדות מוסיף נדבך להכרת מאבקו הבלתי פוסק של החקלאי להצליח להוציא 'לחם מן הארץ'; לא רק זיעה ומאמץ, חרדה לגשם בעתו ובכמות מספקת, לא רק שלום המאפשר שגרת עבודה מתאימה, אלא גם מאבק בלתי פוסק במיני מזיקים כדוגמת 'הכשות'. כל אלה מחזקים את הפסוק הידוע מתהילים:

  "הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע5
בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו" (תהילים קכ"ו, ו')


 
ביטוי מרגש לתחושת חקלאי כלפי אדמתו, אפשר לחוש בשירו של ראובן עזריאלי, מקיבוץ רמת יוחנן:

 

 

 אַדְמָתִי לַעֲבֹד
מִדֵּי יוֹם לְהַגִּישׁ לָהּ
מִנְחַת זֵעָתִי
לִרְאוֹת אֵיךְ עוֹלִים בִּרְגָבֵיהָ
חַיִּים.
אַדְמָתִי עַד כְּלוֹת לֶאֱהֹב
אֶת חַיַּי לְהַקְדִּישׁ לָהּ,
לֹא עוֹלוֹת וּזְבָחִים
...
מִנְחָתִי לָהּ, יַלְדִּי
הַהוֹלֵך אַחֲרַי לְאֹרֶךְ תְּלָמֶיהָ
מֵנִיף מֶשֶׁךְ הַזֶּרַע
בִּתְנוּפָה רְחָבָה
תְּנוּבַת אַדְמָתוֹ
גַּם לִבְנוֹ אַחֲרָיו.
      
         

(מתוך: 'לא חיים באִבּם'/ ראובן עזריאלי)


  

 

 

 

1רבי זירא – נולד בבל, דור שלישי לאמוראים (מאה3), למד בישיבות סורא ופומפדיתא ואחר כך עלה לארץ.
2ניסוי רדי - רדי לקח כמה צנצנות עם חתיכות בשר; חלקן אטומות, חלקן סגורות בגזה וחלקן פתוחות. הוא בחן לאחר זמן את התוצאה. בצנצנת הפתוחה, בקעו זחלים של זבובים כתוצאה מהטלת זבובה, בצנצנת המכוסה, בקעו זחלים על גבי הגזה ואלו באטומה לא קרה דבר. מסקנה: הזחלים נוצרו כתוצאה מאפשרות של מגע עם הזבוב, ולא 'יש מאין'.
3פונקאי וטפיל -  ביחסי טפילות שני משתתפים: טפיל הנטפל (נדבק) אל פונדקאי, ולוקח ממנו מים, מינרלים ומזון.
4הראובני א, הכשותות, בתוך: השדה ט"ז, תרצ"ו. עמ' 35-31.
5מֶשֶׁךְ הַזָּרַע - שק זרעים 'המשוך' מכתפו של החקלאי עד למותניו, מתוכו הוא חופן זרעים ומפזר.
כ

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד