סמל המדינה - שורשיו בטבע הארץ ובמקורות ישראל


 



 

פתיחה


המנורה מלווה את עם ישראל למעלה משלושת אלפים שנה: נרותיה הועלו במשכן אשר נדד עם בני ישראל במדבר סיני, והאירו בבית המקדש הראשון ובבית השני. כעל ידי טיטוס וחורבן הבית, סימלו הרומאים את נצחונם על עם ישראל בכך שגילפו ב"שער טיטוס" ברומא את המנורה כשהיא נישאת בידי עבדים יהודים שנשבו בירושלים. אולם תחת המנורה השבויה צצו ועלו במשך כל הדורות אלפי מנורות שהאירו את ליבותיהם של יהודים בארץ ובארצות הגולה בתקוה הגדולה לחידוש עצמאות ישראל: מנורות מגולפות בכותרות עמודים של מבני ציבור ובמערות קבורה, מנורות משובצות במשקופים וברצפות פסיפס של בתי כנסת ובתי מדרש, או מאירות מתוך חלונותיהם הגדולים בציורי זכוכית צבעוניים. מנורות מעוצבות בידי אמנים יהודים בדורות שונים, שבהן הודלקו נרות שמן או נרות שעווה, ולאחרונה אף "נרות" חשמל. דור דור ומנורותיו, דור דור ותקוותיו לחידוש חיי העם בארץ ישראל. אך טבעי הדבר, שעם חידוש עצמאות ישראל בארצו נבחרה המנורה כסמלה של המדינה, סמל המייצג אותה על נס הנשיא, על בנייניה בארץ ובחוץ לארץ, ועל כל מסמכיה הרשמיים.



המנורה בשער טיטוס ברומא




מימין: מנורת בית הכנסת בכפר נחום, כנראה מהמאה השלישית לספירה
משמאל: מנורה חקוקה בקיר בית כנסת בניו יורק


 
  סמלי מדינות רבות נושאים חובם משמעויות של כוח ושררה, כגון האריה הבריטי או העיט האמריקני. מה הן המשמעויות הגלומות בסמל מדינת ישראל?
 




במנורה הדליקו "שמן זית זך כתית למאור" (שמות כ"ז 20) "ולא שמן אגוזים ולא שמן צנונות, אלא שמן זית, שהוא אורה לעולם" (ילקוט שמעוני א, שעח). אולם עץ הזית מאיר ולא רק בשמנו כי אם גם בנופו: צידו התחתון של העלה מכוסה קשקשים זעירים, בהירים מאוד, ואילו צידו העליון ירוק-כהה. שני הצבעים מנוגדים משני צידי העלים גורמים לריצודי אור-כספי מיוחד בנשוב הרוח בצמרת העץ. מרבית הסעיפים העליונים שבכל ענף הופכים את עליהם, ואז מובלט הגוון העליון. הילות כסף מאירות מרצדות בכרם הזיתים בחלוף בו הרוח, כשהן מדלגות מעץ לעץ, מתרחבות ומצירות לסירוגין בגלי אור הנעים ורודפים זה את זה.

"נקראו ישראל 'זית רענן' (ירמיהו י"א, 16) שהם מאירים לכל (שמות רבה ל"ו, א). אף שרה אמנו, כאשר בישרו לה המלאכים הולדת יצחק, "האירו פניה כזית" (בראשית רבה ג"ג ג). והיונה, אשר הביאה עלה זית אל תיבתו של נוח כשוך המבול, "הביאה אורה לעולם" (מדרש תנחומא תצוה, א).





 

שבע המילים בשבעת הנרות


בסמליות זו של הזית כאורה לעולם יובן גם חזון זכריה, הנביא שעלה מבבל עם שבי הגולה לקומם הריסות ירושלים ולבנות את בית המקדש:


"...רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ. וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ. וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי לֵאמֹר מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי. וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה וָאֹמַר לֹא אֲדֹנִי. וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי..." (זכריה פרק ד', ב'-ו').

כפי שהסביר ד"ר אפרים הראובני ז"ל, נתגלו לזכריה במהלך חזונו שבע המילים הללו ("לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי..") כאילו נוצקו ("מוצקות") בתוך שבעת נרותיה של המנורה. בכך מתבררת לזכריה משמעות סמלית למנורת המאור: משמעות אשר מקורה ב- "שְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ", והיא מתבטאת במלה האחת "רוּחִי": זו הרוח שנביאי ישראל לחמו להנחילה לעם ישראל, זו ה"אורה לעולם" אשר מסמלים אותה אורו של עץ הזית ואורן של להבות שמן הזית, הדולקות בנרותיה של המנורה. זהו הביטוי שסמלי לכל המעשים המאירים והנאורים, המרבים בעולם רווחה ושלום.


לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי



 

מנורה ומוריה - אור ובשמים


"וַיַּעַשׂ אֶת הַמְּנֹרָה זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה הָיוּ. וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי. שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בְּקָנֶה אֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה. וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ. וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִמֶּנָּה. כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה הָיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר. וַיַּעַשׂ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר. כִּכָּר זָהָב טָהוֹר עָשָׂה אֹתָהּ וְאֵת כָּל כֵּלֶיהָ." (שמות ל"ז, י"ז-כ"ד)

בתיאור מפורט זה של מנורת המשכן בולט השימוש הרב במונחים מעולם הצומח: קנים, גביעים, פרחים, גביעים משוקדים. מונחים אלה, החוזרים ונשנים בתיאור המנורה, עוררו את ד"ר אפרים וחנה הראובני ז"ל לחפש בשדות הארץ ולבקש את הצמחים, שדמותם משתקפת בתיאור זה של המנורה.

מוריה ירושלמית
(Salvia hierosolymitana Boiss.)
על גבעת המנורה בנאות קדומים 
 


כ


מחקר זה אכן העלה, כי אמנם יש בארץ צמחי בושם ממינים שונים, שיש בדמותם ובהסתעפותם להדגים את פסוקי- תיאור המנורה אשר בספר שמות. צמחים אלה נמנים ברובם על הסוג Salvia, המכונה בספרות הבוטאנית בארץ בשם "מרווה", כשמו הסורי של הצמח. אפרים הראובני שיער, כי מקורו של שם סורי זה הוא בשם העברי מוריה, כשמה של "אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה", אשר אליה נקרא אברהם לעקדת יצחק (בראשית כב, 2), הוא המקום אשר נודע לאחר מכן בשם "הַר הַמּוֹרִיָּה", בו בנה שלמה את בית המקדש (דברי הימים ב ג, 1). 


 
מוריה ירושלמית
(Salvia hierosolymitana Boiss.)
  מוריה מנוצה
(slvia multicaulis)


שר החינוך והתרבות מר יצחק נבון הפנה את תשומת ליבי לתרגום אונקלוס ל"אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה": "ארעא פולחנא" (ארץ הפולחן), ולפירושו של רש"י שם: "ואונקלוס תרגמו על שם עבודת הקטרת שיש בו מור, נרד ושאר בשמים".

רש"י מצביע כאן על הקשר בין שמה של "אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה" ובין המור, שהוא (לפי הברייתא שבכריתות דף ו, עמוד א) אחד ממרכיבי הקטורת, שהוקטרה בבית המקדש על הַר הַמּוֹרִיָּה. אמנם ספק אם ניתן היום לדעת מהו בדיוק אותו מור, שהיה אחד ממרכבי הקטורת. הרי מאז ומתמיד הוחזק מעשה הקטורת בסודי סודות בקרב משפחות הכהנים שעסקו בו. עם זאת אין להתעלם מן העובדה שבין אותם צמחים הנראים כמנורה יש המצטיינים בריחות הבושם שלהם, ואשר עד לפני שנים מעטות ראינו אותם גדלים בהמוניהם גם במדרונות הר המוריה, כגון המוריה החריפה ("מרוה ריחנית" dominica L. Salvia) או המוריה הישראלית palaestina Benth (Salvia). אכן, המנורה ומזבח הקטורת נזכרים תמיד בצמידות. גם עצם הקטרת הקטורת צמודה לטיפול בנרות:

"וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה. וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה' לְדֹרֹתֵיכֶם" (שמות ל' ז'-ח')

במנורה משתקפת דמות צמחי המוריות, המקטרים בשמיהם ("ריח המור"?) בטבע כחום היום, כאשר השמש מגביהה מסלולה ומקרינה שפע-אור. גם צמחי בושם רבים אחרים, המצויים בהמוניהם בכל הארץ, מעלים קטורת-בשמים בשדות ובהרים, בעיקר בתקופת ההקרנה החזקה של אור השמש וחומה. עונה זו משתקפת גם בדבריו של רבי יהושע בן לוי על מתן תורה:

"כל דיבור ודיבור (מעשרת הדברות) שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נתמלא העולם כולו בשמים" (שבת דף פח, עמ' ב).

כל המשוטט בשדות הארץ, כל המטייל בהריה ובמדבריותיה, יכול לחוש את דבריו אלה של רבי בן יהושע בן לוי ברוחות החומות והמבושמות, ובאור השופע של השמים ושל הארץ כאחד, במיוחד בעונות חג השבועות, בעונה שבה ניתנה "תורה אורה".


 
מוריות בדרום סיני 


האור והבשמים צומדו יחדיו בטבע. המנורה ומוריות הבשומות, הנרות הקטורת, צומדו יחדיו במקדש, שנבנה כבית תפילה לאותו בורא, אשר תורת ישראל רואה בו את הכוח היחיד האחראי על כל תופעות הטבע. שמא לא נטעה אם נראה את הקשר שיש בטבע בין האור והבשמים משתקף לא רק בהצמדת הקטרות למנורה, אלא גם ביצירת השם מור - מאור, מוריה - מאור- יה: ומנורת המואר הריהי מנורת המוריה. ומשחרב בית המקדש, ובמקום המזבח "שולחנו של אדם מכפר עליו" (ראה במנחות דף צז עמוד א ובמקומות אחרים), יש זכר למנורה ולמזבח הקטורת בברכות על הנר והבשמים בעת ההבדלה במוצאי שבת.


 

 

"כפתור ופרח" מה הם?

לא רק בצורה הכללית של הסתעפותם משקפים הצמחים הללו את דמות המנורה, כי אם גם בפרטים אחרים. לפי התיאור בספר שמות עוצב במנורה "כפתור" בבסיסם של שני "קנים": "וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה" (שמות ל"ז, כ"א).


עפצים בראשי הגבעולים של המוריה המשולשת (Salvia fruticosa Mill.)

אכן, (בדומה לרבים מבני משפחתן של המוריות), אנו רואים שני עלים מתחת לכל "זוג" ענפים בתפרחת המוריה. גם גביעים יפים אנו מבחינים במוריות, גביעים אשר בתוכם יושבים הפרחים. והרי במנורה עוצבו בכל קנה "שלשה גבעים משקדים" שכל אחד מהם היה עשוי "כפתר ופרח" (שם, שם יט). אולם מה היתה דמותו של "כפתר ופרח" כזה? לשאלה "כפתורים למה הן דומין" משיב שמואל (מגדולי חכמי הגמרא בבבל במחצית הראשונה של המאה השלישית) לפי המסורת שקיבל מסבו: "כמין תפוחי הכרתיים". (מנחות דף כ"ח עמוד ב').

במחקר מקיף, המסתכם במאמרו "תפוחי המנורה והתפוחים הכרתיים" ("לשוננו" חוברת א 1928) הגיע אפרים הראובני למסקנה כי התפוחים הכרתיים הללו אינם אלא עפצים של מוריה הגדלה בכרתים. עפצים אלה נוצרים בראשי הגבעולים כתוצאה מעקיצת חרקים, צורתם כתפוחים קטנים, והם נאכלים בצעירותם בעודם חיים, או לאחר שימור. "ומה קשר ודמיון ראו חז"ל" - כותב שם אפרים הראובני במאמרו - "בין צורת התפוחים האלה וכפתורים שבמנורה? דרך התפוחים הללו לעלות ולהתפשט מתוך הקנה ישר, בחינת מעשה מקשה אחת. נוסף לזה הגידול העולה ונמשך גם מעל לראשם (עלעלים אחדים קצרים ממשיכים את הצמיחה שם). הרי דוגמה נהדרת לכפתורי המנורה, שהקנה נכנס לתוכם מלמטה ועובר דרכם הלאה מעלה. והעלעלים שעל ראש תפוחי הכרתיים הרי הם כעין הפרח שעל הכפתור במנורה, ...ואולי היה נכון לבאר את שם האי כפתור ויושביו על שם כפתורים אלה, שכן הננו פוגשים אצל הקדמונים שמות של ארצות על שם אחד הצמחים הטיפוסיים שבהם. כן היא ארץ המוריה וכך היו קוראים לפעמים למצרים ארץ השקמה... וכן היא אולי ארץ (אי) כפתור".

באותו מאמר, בהערה, כותב אפרים הראובני: "יש אומרים שגם בארץ ישראל נמצא הצמח הזה עם 'תפוחיו'. אנכי בכל שנות עבודתי בארץ לא פגשתיו אף פעם". אולם במשך השנים שלאחר פרסום המאמר נמשכו סיורי המחקר של אפרים וחנה הראובני, ובהם נמצאו גם בארץ "תפוחים" דומים מאד ל"תפוחי הכרתיים", המתפתחים על מין מוריה הדומה ל"מוריה הכרתית" הנזכרת במאמר הנ"ל, הלא היא המוריה משולשת (Salva fruticosa Mill). אמנם, אין העפצים הללו של המוריה המשולשת מפורסמים כאותם "תפוחי הכרתיים", אולם גם הם נאכלים בעודם ירוקים, והם טעימים, עסיסיים וריחניים, ובהם צורת "כפתור ופרח" העשויים מקשה אחת עם הגבעול.


 

 

ומה הם הגביעים המשוקדים?

 
שקדים צעירים    עפץ של המוריה המשולשת



כפי שאנו רואים יש גם בשקד שלב התפתחות שבו הוא נראה בדמות "כפתור ופרח". בשלב זה עדיין לא נשרו שרידי הפרח מראש הפרי והמתפתח, וכלום יחד נראים כעין "גביע" העשוי "כפתוח ופרח" - בדומה ל"כפתור ופרח" הנראה בעפצי המוריה המשולשת או המוריה הכרתית. מסתבר כי שמואל, אשר רצה לתת לבני דורו בבבל מושג מצורתם של כפתורי המנורה, תיאר אותם בדמות "תפוחי הכרתיים" שהיו ידועים להם מן השווקים, ולא בדמות השקדים הצעירים, שאפשר לראותם רק על העץ, בשלב התפתחות הנמשך ימים אחדים, ולעיתים גם שעות ספורות בלבד. אולם מה לשקד למנורה כל-עיקר? - מדוע היו גביעי המנורה "משוקדים"?


שקידת השקד ושקידת האיכר

השקד ידוע בשקידתו לנצל כל גל חום בימות הגשמים, אפילו בימות החנוכה ולפניהם, כדי להוציא פרחים ולחנוט פירות ראשונים. הוא ידוע כעץ הראשון לעצי הפרי, השוקד להתעורר לחיים חדשים לאחר ימות הקור, ולפרוח במלוא עוצמתו בעוד כל האחרים נמצאים עדיין בתרדמת חורף.

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ? וָאֹמַר: מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ!" (ירמיהו א, י"א-י"ב).

מדברים אלה בספר ירמיהו מתברר כי עץ השקד אכן היה אצל אבותינו סמל לשקידה. ומה היא המשמעות העיקרית הגלומה בפועל "שקד" כפי שהוא מופיע במקרא? - הווה אומר: עמידה על המשמר יום יום בחריצות ובעקביות, כפי שאפשר ללמוד מן הפסוקים הבאים: " נָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם" (ירמיהו ה',ו'); "אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר " (תהילים קכ"ז, א'); "אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם " (משלי ח', ל"ד).

 


אכן, גם האיכר בארץ ישראל שוקד וסופר יום יום (ימי ספירת העומר!) בחרדה ובתפילה, שכל רוח תבוא בזמנה, בעיקר בעונה שבין פסח לשבועות:


"רוח צפונית יפה לחיטים בשעה שהביאו שליש וקשה לזיתים בשעה שיניצו. רוח דרומית קשה לחיטים בשעה שהביאו שליש ויפה לזיתים בשעה שיניצו. וסימניך: שולחן בצפון ומנורה בדרום. זה מרבה שלו וזה מרבה שלו"
(בבא בתרא דף קמ"ז עמ' א' ובמקומות אחרים).

"רוח צפונית" כינוי לרוחות הבאות מצפון ומצפון- מערב בעונה שבין פסח לשבועות, ואתן חשרות-עבים ולפעמים גם גשם: "רוּחַ צָפוֹן תְּחוֹלֵל גָּשֶׁם" (משלי כ"ה, כ"ג). רוח זו מביאה תועלת מרובה לחיטים בעודן ירוקות, טרם הבשילו ("בשעה שהביאו שליש"). אולם נזק ניכר תביא רוח כזאת לזיתים אם כבר פתחו פקעיהם לפרחים ("הנצו") - כי פרחי הזית, כמו פרחי הגפן (בזנים המקומיים), הרימון והתמר, זקוקים לימים רצופים אחדים של חום ויובש ("רוחות דרומיות"). בתנאים כאלו הם ייפתחו בהמוניהם, ושפע של אבקת פרחים יבשה תגיע אל העליים להפרותם. אולם אם יעמוד החום זמן קצר בלבד, ומיד לאחר פתיחת הפרחים תגיע "הרוח הצפונית" ותביא אתה גשם - ישליך הזית את ניצתו ויינזקו גם פרחי הגפן ("יַחְמֹס כַּגֶּפֶן בִּסְרוֹ וְיַשְׁלֵךְ כַּזַּיִת נִצָּתוֹ" - איוב ט"ו, ל"ג). אותה רוח צפונית עשויה אפוא להביא ברכה לחיטים "בשעה שהביאו שליש", אולם בו בזמן להנחית מכה על הזיתים אם כבר "הנצו", אבל עוד לא האביקו והופרו. כך אמנם קרה בשנת תשמ"ז (1978): עם פריחתם של עצי הזית נשבו רוחות חזקות, ירדו גשמים, ורוב הפרחים הושמדו. כתוצאה מכך היה יבול הזיתים כארבעים אחוזים בלבד מיבול של שנה ממוצעת! אותה עת היתה החיטה עדיין ירוקה בשדות, ואתם גשמים שכל כך הזיקו ליבול הזיתים היטיבו עם יבול החיטה שהגיע לשפע ללא כ. 

     
פרחי זית שעה שהנצו   ניצת הזית שהושלכה בגשם


 
לעומת זאת יפה "רוח דרומית" (כינוי לרוחות החמות- יבשות, הבאות בעונה זו מדרום ומדרום-מזרח) ליבול הזיתים, וכן ליבולי הגפן, התמר והרימון. אבל תהיה ברוח זו מכה קשה לחיטים וכן לשעורים, אם באותה עת טרם מלאו גרעיניהן ("הביאו שליש" בלבד). במקרה כזה תישדפנה השבלים ויבולן יהיה זעום, כמתואר בחלום פרעה:

"וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים" (בראשית מ"א, ו')

ו"פעם אחת נשדף כל העולם כולו ולא היו יודעין מהיכן להביא העומר" (ירושלמי שקלים, פרק ה' הלכה א'). מסתבר, שבמקרה זה הקדימה "הרוח הדרומית" החמה והיבשה ושהתה על פני כל הארץ במשך ימים-מספר, עוד לפני חג הפסח. 




 

שולחן בצפון ומנורה בדרום

בתופעות אלו הסבירו חז"ל את הסמליות שבהעמדת "שולחן בצפון ומנורה בדרום "וְאֶת הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה (דרומה) וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן" - שמות כ"ו ל"ה):

"לחם הפנים" שעל השולחן ייצג את שדות הדגן, והופנה אל כיוון "הרוח הצפונית". המנורה, בה דלק שמן הזית, הופנתה על כיוון "הרוח הדרומית". בכך סימלו ("וסימנך" - בחילופי האותיות "נ" - ו"ל") שניהם יחד בבית המקדש, לדברי חז"ל, את הבקשה מן הבורא האחד, שיביא כל רוח במועדה, כאומרים: יהי רצון, שהרוח הצפונית תנשב בימי הפסח ובמשך השבועות הראשונים שלאחר הפסח, ובזאת תינתן שהות לחיטה ולשעורה להבשיל ולמלא גרעיניהן, ובינתיים ימתינו פקעי הזיתים לפתיחתם. והרוח הדרומית בוא-תבוא- נא רק לאחר הבשלת הגרעינים והתקשות השבלים, תעמוד-נא בעיצומה עד להפריית פרחי הזית, הגפן, הרימון והתמר, וכך יימצא ש"זה מרבה שלו וזה מרבה שלו".

אולם גם אם בקשות אלו תתמלאנה, עדיין עלול להתחולל אסון לאחר הבשלת התבואה, ממש לעת הקציר:

"הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה' לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ" (שמואל א' י"ב, י"ז)

 

   גשם לעת קציר גרם להשמדת היבול



מטרות-עוז וסערות ברקים בתקופת הקציר אף הם מתופעות הטבע המיוחדות לעונה זו שבין פסח לשבועות. במקרה כזה עלולה החיטה היבשה לא רק להישבר ולהיות "מורבצת" לארץ, כי אם גם להירקב בגלל הרטיבות בתנאי טמפרטורה גבוהה, ולהוות קרקע מזון טובה להתפתחות פטריות הפחמון השחורות. לפיכך זעקו בני ישראל אל שמואל (שם שם, י"ט): "הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ וְאַל נָמוּת" ברעב, שיבוא כתוצאה מהשמדת היבול בעקבות הגשם. לאור כל האמור לעיל נוכל להבין את מקומו של השקד בעיצובה של המנורה:



מסתבר, שהגביעים המשוקדים סימלו את השקידה היום-יומית על משמר התפילה להצלחת יבולי הזית והחיטה כאחד.

יתרה מזאת: אם נעמיק יותר נוכל להבין גם כי עצם עיצוב הגביעים בדמות הפרי הצעיר של השקד כל עוד נראים עליו שרידי הפרח ("גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּר וָפֶרַח"), לא נבע מטעמים אמנותיים בלבד, אלא גם כדי לרמז על הבקשה שפרחי הזית לא יושלכו על ידי הרוחות והגשמים טרם חנטו פירות.

 


מנורה ומזוזה

מנורה ומזוזה? מה לזו אצל זו?

כפי שהמנורה היא סימן היכר לבית כנסת, בתי מדרש, בנייני ציבור יהודיים ומוסדות הממשלה לא רק בארץ אלא גם בכל ארצות העולם, כך המזוזה אף היא סימן- זיהוי: לא למוסדות ציבור בלבד, אלא גם לכל בית יהודי אף לכל דירה בה גרים יהודים - בכל מקום שהוא על פני כדור הארץ.

עיון בתוכנה של המזוזה מראה שאף בה מודגשות הבעיות המיוחדות של הגידול החקלאי בארץ ישראל, אותן בעיות ממש המתבטאות במנורה, בעיצובה, ובמקום שיועד לה בבית המקדש.

מתוך כל התורה כולה נבחרו קטעים בודדים, אותם נצטוו בני ישראל לכתוב על מזוזות בתיהם ובשערי עריהם. הקטע הראשון (דברים ו, ד'-ט') מתחיל במשפט "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד":

הניגודים החריפים בתופעות מזג-האוויר שבין פסח לשבועות הביאו לידי נטייה של רבים מבני ישראל להיפתות לעבודת אלילים: שהרי תופעות מנוגדות בטבע נתפסו בנקל כאילו הן נשלטות על ידי כוחות אלוהיים שונים המתכתשים זה עם זה. הבנה כזאת של הנעשה בטבע מנוגדת בתכלית להשקפת העולם המיוצגת בתורה. השקפה זו, שהיתה בשעתה מהפכנית, ונראתה נוגדת לעובדות הבולטות לעין, רואה רק בורא אחד אחראי לכל תופעות הטבע גם אם הן מנוגדות זו לזו. בכך נשמר, לפי ראייה זו, האיזון האקולוגי שמרבים לדבר עליו גם בתקופתנו המודרנית. בקטע השני במזוזה נמצאים הפסוקים המדגישים את הבעיות הללו:

"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם... וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם." (דברים י"א, י"ג-ט"ז)

האיכר בישראל, העומד יום-יום בהשתאות חדשה ובחרדה מול תהפוכות הטבע הקובעות את גורל יבוליו ואת עצם קיומו, נצטווה אפוא לשנן יום-יום את הפסוקים הללו, המדגישים את תלותם של הדגן, התירוש, והיצהר בבורא האחד ולא בכוחות אלהיים שונים, ולהציג אותם לנגד עיניו בפתח ביתו ובשער עירו:

"וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" (דברים י"א י"ח-כ').

מכל האמור לעיל מתברר, שעם ישראל, אשר לקח אתו את המנורה, את המזוזה ואת התפילין לכל ארצות הפזורה, צרר בתוכם גם את נופי ארצו ואף את הבעיות המיוחדות של גידול היבולים בה. עכשיו, כאשר קמה מדינת ישראל והציבה את המנורה וענפי הזית כסמלה, עלינו ולהבין את התכנים שהיא נושאת בתוכה לאור ולשלום, ולשגשוג היבולים, אשר בהם נשתבחה הארץ ועליהם תפארתה.

 



מנורה ושולחן השבת


"אערוך בדרום מנורה הנעלמה ושולחן עם לחם בצפון אערוך, ביין בתוך הכוס ואגודת הדסים"
(מתוך פיוט קבלי בשם "אזמר בשבחים" המיוחס לאר"י, רבי יצחק לוריא, הנאמר בליל שבת לפני הקידוש. - תורגם מן המקור הארמי).

מספר זכריה מרחבי, מורה בנאות קדומים, כי אביו נוהג לדלג על הפיוט הזה, הואיל ואינו מבצע את עריכת שולחן השבת לפי המתואר בו. מסורת קבלית אצל יהודי תימן - מוסר לי זכריה - אומרת כי מי שקורא את השורות הללו ואינו מבצען הרי זה עושה שקר בנפשו. כסימוכין לכך הוא מביא מדברי הפירוש "עץ חיים" לסידור התימני "תפלאל" מאת הרב מהרי"ץ, אב בית הדין בצנעא: "ויש שנהגו לומר פיוט שיסד מרנא האר"י זלה"ה (זכרונו לחיי העולם הבא) והוא אזמרבשבחין וכו', הנדפס בספר תיקוני שבת. רק מי שרוצה לאמרו צריך על כל פנים לקיים כל הכתוב בפיוט: לסדר נרו ולערוך שולחנו בשושני הדס, הכל כנזכר בפיוט. אך מי שאי אפשר לו לקיים זה אין נכון לו לאמרו, כי הוא כמעיד עדות שקר בעצמו.

מסתבר כי שרשיה של מסורת זאת נעוצים בדברי הגמרא, שהבאנו לעיל:

"בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על אדם ועכשיו שאין בית המקדש קיים שולחנו של אם מכפר עליו".
(מנחות דף צ"ז, עמוד 'א)

בזמן שבית המקדש היה קיים היו אבותינו מקריבים על המזבח מנחה, שהיתה עשויה סולת בלולה בשמן. עם המנחה הזאת היה מובא גם נסך. מנחות אלו ייצגו אותם היבולים הראשיים, שגורלם נקבע בימי התהפוכות של חילופי "הרוח הדרומית" ו"הרוח הצפונית": הלא הם הדגן, התירוש והיצהר אשר נעשו לחלק בלתי נפרח מן התפילין ומן המזוזות.

מתברר אפוא, כי "שולחנו של אדם" בליל שבת ממלא את מקומו של המזבח בכך שערוכים עליו הנרות, היין והחלות. אולם, ככל הנראה, לא הסתפקו בכך המקובלים.לפי המסורת המובאת לעיל יש לתת על שולחן השבת מנורה (לא רק נרות!) בצדו הדרומי וחלות בצידו הצפוני - ממש כפי שהיה בבית המקדש: "מנורה בדרום ושולחן בצפון".


ארץ ישראל ויבוליה נמצאים אפוא לא רק בסמל המדינה, בתפילין ובמזוזות, כי אם גם על שולחנו של אדם מישראל מדי שבת בשבתו. זה הוא חלק מבנין היהדות, אשר נשמר בשלמותו בכל הדורות ובכל הגלויות.
הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד