"עֹמֶר עֹמֶר תְּבוּאָה חֲדָשָׁה"*

  ...בניסן הונפו בכוח
   כל החרמשים
   באייר הכל צמח
   בסיוון הבכיר...
(מתוך שנים עשר ירחים/ נעמי שמר)



מסע ארוך עשו בני ישראל בדרכם לארץ המובטחת, מסע של שינויים; לא עוד 'עם עבדים', אלא עם חופשי, המכין עצמו לקראת חברה בעלת אמונה ייחודית, מעוגנת בתורה, חוקים ומצוות. לא עוד רועי צאן נודדים, כפי שהציגו עצמם במצריים: "אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ" (בראשית מ"ו ל"ד), אלא, חקלאים, יושבי קבע: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (דברים ח', ח).
עם תום כיבושי יהושע, מתנחל כל שבט בנחלתו, ומתחיל בהווי חיים חקלאי, אליו קשורות מצוות רבות,  וביניהן טקס 'קציר העומר'. טקס זה סימל את ראשית קציר השעורה, הראשונה להבשיל משבעת המינים: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ... וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן" (ויקרא כ"ג, י')

 
עומר - צרור שבולים
למונח עֹמֶר כמה מובנים:
• מידת נפח - עשירית הָאֵיפָה: "וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא" (שמות ט"ז, ל"ו)
• צרור שבולים - "כִּי תִקְצר קְצִירְךָ בְשָדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עמֶר בַּשָּׂדֶה" (דברים כ"ד, י"ט) - 'עֹמֶר שִכְחָה'
• כינוי לראשית קציר השעורים, המיועד לטקס הודיה בבית המקדש - 'עֹמֶר תְּנוּפָה'. "וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר..." (ויקרא כ"ג, י"א)

טקס הנפת העומר, בא להתיר את השימוש בחמישה מיני דגנים1 שנהגו לגדל בארץ ישראל, ללא טקס זה, חל איסור על שימוש בדגן כלשהו מן השנה החדשה.

חוק מגביל זה בא לקיים ולחזק עיקרון חברתי וערכי:
  • צווי זה, בא לכוון את האדם לידי התנהגות מאופקת ומרוסנת, עם גמר תהליך גידול עמלני, רצוף דאגות ותפילות; רגע לפני תחילת שימוש בדגן החדש, יש לעצור, להבין את גודל השעה ולהודות. טקס הנפת ראשית קציר השעורים בבית המקדש, בא למלא צורך זה. מצווה זו עומדת בשורה אחת עם מצוות אחרות, המחנכות את האדם להודות לאל לפני הנאה משלב חשוב וחדש.2
     
  • ארץ ישראל מגוונת בתנאי אקלים: "אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת..." (דברים י"א, י"א), מכאן גם שונה ההתמודדות של החקלאי בכל אזור: "... מגיד שלא שוו טעם פירות הר לטעם פירות בקעה... שנים עשר ארצות ניתנו כנגד שנים עשר שבטים ולא שוו טעם פירות שבט זה לטעם פירות שבט זה" (ילק' שמעוני פר' עקב תתנ"ט). מצב זה עלול להביא לפרוד בעם, שכן חקלאי בעמק הירדן לדוגמא, שיבוליו מבשילים מוקדם, והוא אינו שש לחכות או לדאוג ליבוליו של חקלאי בגליל. מכאן שהיה טעם לקבוע תאריך ממוצע, המאחד את העם בטקס שנעשה ב'לב הפועם' של העם, הלא הוא בית המקדש שבירושלים.קציר העומר נעשה בשלב שהשעורה היא אָבִיב בהתאם למצווה: "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לה'" (דברים ט"ז, א'). הָאָבִיב הוא שלב בהבשלת גרעיני השעורה, בו הזרעים לא התקשו לחלוטין, אלא עדיין רכים וטעמם מתקתק. מכאן קל להבין כי המונח 'אָבִיב', בא להעיד כי הזרעים עדיין בְּאִבָּם - צעירים שטרם הבשילו.

     
      השדות המודרמות והמנונרות
    לצורך טקס 'הנפת העומר' בבית המקדש, נהגו לזרוע שדות שעורה מיוחדים בקרבת בית המקדש. השדות שנבחרו היו בעלי מפנה דרומי, המקבל יותר שעות שמש ואור (בארמית - נוּר) במשך היום: "לפי שאין מביאין את העומר אלא מן השדות המודרמות והמנונרות לכך שבהן חמה זורחת ומהן חמה שוקעת" (בבלי מנחות ה', ע"א).

    טקס זה, המתואר במשנה, היה כה חשוב, עד שהוא דחה את האיסור על עבודה בשבת או בחג. תחילתו של הטקס היא מבעוד יום, לפני כניסת הפסח; משלחת מכובדת מבית הדין של הסנהדרין, היתה יוצאת לשדה ומכינה חבילות של שעורים כרוכות, הקשורות במחובר לקרקע. למחרת, לקראת הערב, היו מתכנסים תושבים מעיירות קטנות לעיירות גדלות יותר, ומכאן היו מתכנסים לעבר ירושלים, והטקס המרשים  בוצע  'בעסק גדול', כלומר בעם רב. לעת ערב הגיע הקהל לשדות 'המודרמות והמנונרות' והטקס החל, תוך דו-שיח בין הקהל לשלוחי בית הדין. הקהל היה מְאַֹשֵּר ביצוע של כל שלב בקציר באמירת 'הן' (כן) שלוש פעמים. את העומרים הקצורים היו מכנסים בתוך סל מיוחד המכונה - קוּפָּה:

    "שלוחי בית דין יוצאים מערב יום טוב, ועושין אותו כריכות במחבר לקרקע, כדי שיהא נוח לקצור. כל העיירות הסמוכות לשם (למקום הקצירה) מתכנסות לשם, כדי שיהא נקצר בעסק גדול.
    כיון שחשכה, אומר להם: בא השמש? אומרים הין. בא השמש? אומרים הין.
    מגל זו? אומרים הין. מגל זו? אומרים הין. קופה זו? אומרים הין. קופה זו? אומרים הין.
    בשבת אומר להם: שבת זו? אומרים הין. שבת זו? אומרים הין.
    אקצור? והם אומרים לו קצור! אקצור? והם אומרים לו קצור!
    שלוש פעמים על כל דבר ודבר, והם אומרים, הין הין הין" (משנה, מנחות י', ג').3

    את הקופה עם העומרים הקצורים היו מביאים אל בית המקדש, והכהן היה מניף מַעְלָה את הקופה ומוריד, מרחיק ומקרב: "מוליך ומביא מעלה ומוריד" (על פי הרמב"ם). מכאן הכינוי "עֹמֶר הַתְּנוּפָה" (ויקרא כ"ג, ט"ו).
    בשלב הבא, היו קולים את הגרעינים על מנת שיתקשו, תהליך המכונה - הִבְהוּב: "והיו מהבהבין אותו באוּר" (משנה, מנחות י', ד'), אחר כך גרסו את הגרעינים הקלויים בריחיים, והוסיפו שלבים עד לסיום הכנת הַמִּנְחָה.

    נעמי שמר הקדישה בשירה על החודשים את המילים "... בניסן הונפו בכוח כל החרמשים" לחודש ניסן, לציין את קציר השעורים, הפותח את איסוף יבולי שבעת המינים, שיבואו מכאן ברצף בזה אחר זה. עומס זה קשֶה ותובעני, אולם טומן בחובו ברכה, כדברי הנביא עמוס, המיטיב לתאר מצב לפיו עוד לא נסתיימה מלאכה אחת והנה נדרשים לאחרת: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע" (עמוס ט, י"ג)
 
 
*שיר מאגדי העומר/ זרובבל גלעד
 

 

 

1חמשת מיני דגן - המוזכרים בתורה: החיטה, השעורה, הכוסמת, השיפון ושיבולת שועל
2טכס הבאת הביכורים בשבועות הוא המשכו של אותו רעיון, בדומה להקדשת 'פטר רחם' של בהמה ושל אדם לאל. הבן הבכור נפדה תמורת תרומה. מנהג זה בא גם להזכיר את מכת בכורות במצריים בה לא נפגע עם ישראל: "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ... לָךְ וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר-רֶחֶם לַה' ... בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם... וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה..." (שמות י"ג, ב'-ט"ו)
3"לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן" (ויקרא כ"ג, י"א) - המונח 'ממחרת השבת', גרם למגוון רחב של פרשנויות ופלגנות בעם, שכן לא היה ברור האם מדובר בשבת שלאחר הפסח או ביום השבתון של היום הראשון של פסח. מדברי חז"ל ניתן להבין כי למרות התנגדות הבייתוסים (כנראה הצדוקים), טכס הנפת העומר של אביב השעורים, נקבע ליום ט''ז בניסן, כלומר למחרת יום טוב ראשון של פסח. מכאן ניתן להבין את העסק הגדול ואת הטכס הקולני החוזר על עצמו שלוש פעמים: כל כך למה? מפני הביתוסים, שהיו אומרים: אין קצירת העומר במוצאי יום טוב" (משנה מנחות י', ג')

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד